♦ 10 ♦
”ובכן יצאתי לדרכי, נכון למצוא לרגלי אוצרות,” המשיך מיכאל, ”והנה, במקומם, ניחתו על ראשי עלבונות וסטירות. מכפר לכפר דידיתי, רעבתי וכחשתי וכמעט מתּי ממכות שהפליא בי שיכור. ירחים עברו עד שנסתבר לי כי חוננתי בכשרון מיוחד להרגיע שיכורים, לשמח גבירים, ולשכנע אפילו אביונים לתת לי ממה ששמרו לעצמם בסירים: כשרוני לספר סיפורים. לכם, מארחי היקרים, אספר את המעשה בהַאנָה השחקנית.
ריבה נאה הייתה הַאנָה, וכמידת יפי פניה כך מידת כיעורו של גורלה. בכפר אלמוני נולדה, לאם קבצנית ולאב שנמחו עקבותיו, מכריה שיכורים וחבריה חתולי אשפתות. יתומה וענייה הייתה, אך יופיה אוצר גדול: צמתה זהובה כחיטה בהבשילה, עיניה ירוקות כנחל בסתיו, פניה צחורות כירח. כל המתבונן בה, חיוכה הוורוד נוטע בו מרץ כאילו היה טלה צמא, שאך זה נקרתה מולו כבשה מינקת. לא ייפלא איפוא כי כאשר בגרה, חשקו בה כל הגברים ומאסו בה כל הנשים, עד שנאלצה לעזוב את כפרה והצטרפה ללהקת שחקנים נודדים. אִתם גרה בקרון ואתם פיזזה על הבמות, היום דוכסית, מחר קבצנית, כאן נערה שוטה ושם גבירה גנדרנית. גם את בנה יחידה ילדה בקרון, מכתימה את בגדי הרוזנים התפורים מסמרטוטים, מקמטת את חרבות האבירים הגזורות מפח. צרותיה לא הצרו את לבה, אדרבא, כל ברייה מצאה אצלה ניחום וחיבה, וגם ליהודי נודד אחד נמצא בחיקה מקום. אימצה הַאנָה את היהודי, חלקה עמו את מזונה ואת יצועה, ופרק בבַדחנוּת של גרמנים לימדה אותו, למען ייסע גם הוא עם השחקנים ויקדים את מופעיהם בבדיחות מזמינות קהל.
יום אחד עצרו את הַאנָה חיילי הקיסר, ותבעו לקחתה אל בית האסורים. 'יהודי את מחביאה אצלך', אמרו לה, 'מעבירה אותו בקרון השחקנים מכפר לכפר. היהודים, מניינם קבוע בכל ישוב, ואסור להם לעבור מכאן לשם ולשום מקום, אלא אם ישלמו את מסי הגולגולת שקבע להם הוד קיסרותו, ויפדו מחדש את נפשם בכל מעבר ושער.' נבהלה הַאנָה והתחננה על נפשה, אבל החיילים המשיכו ומנו באוזניה את כל המחוזות והערים והכפרים שעברה עם אותו יהודי, וחישבו וסיכמו ופקדו עליה לשלם סך מיסים עצום כזה, שחיים שלמים לא יספיקו לשכמותה להשיגו. גם מונה-שעה של חול העמידו מולה ופסקו: עד שיעבור החול מצדו העליון של המונה אל צדו התחתון, עלייך לבחור, מלקות בבית האסורים או תשלום חובו של הנווד היהודי.
בתולה לא הייתה הַאנָה, ואב או בעל לא היו לה. יהודייה לא הייתה, וגם הנוצרים רחקו ממנה מלבד השחקנים שאִתה. אף על פי כן, ריחמו עליה משמים ושלחו אליה מלאך. ערלית את ופרוצה, אמר לה המלאך, אבל על שום שחמלת על הנווד, אספר לך דבר שיציל את נפשך: בעיר שבגבולה את עומדת, גרה גבירה יהודייה אחת, אלמנה עשירה. בעלה היה סוחר באבני חן מן המערב הרחוק, ממקום נידח אחד בשם ברזיל, וכל ימיו הביא איזמרגדים של ברזיל אל חופי פורטוגל, ונשאם ומכרם בפרוסיה. הון עצום צבר, ובמותו השאיר את אלמנתו שוחה בים היהלומים הברזילאיים שלו. עכשיו לכי וספרי לה את סיפורך, אולי תפדה את הנווד היהודי שלך.
מיהרה הַאנָה אל בית הגבירה והקישה בדלת מתייפחת. החול במונה-השעה כמעט אזל. ”מי מטריד את הרופא בשעה זו?!” צעקו מבפנים, משום שבנה של אותה אלמנה היה רופא, וידוע היה שפעם בשבועיים אין מטרידים אותו בשעה פלונית, בה הוא עסוק בגוִויוֹת של נָכרים ללמוד רזי גוף האדם. בכל זאת פתחו לה והיא, על מפתן הדלת התעלפה: מולה, על שולחן גדול ורחב, מונח היה מת שלצדו איבריו, והרופא מחטט בתוכם ומלמד את עוזריו כמה חכם מעשה הבריאה וכמה הוא מורכב. לא עברו רגעים ארוכים והרופא, ידיו מלאות דם, קרא לאִמו, שידיה מלאות צדקה, וזו מילאה את ידי הַאנָה ספירים של ברזיל. ניצלו חיי הַאנָה וניצלו חיי אהובה היהודי.”
משהגה את המילים ’אהובה היהודי’ השתתק מיכאל. כמה אהב את הַאנָה זהובת הצמה. אצלה למד את דרכי הגוף ואת דרכי הלב, עד שנסעה ממנו בקרונה. עיניו נתלחלחו והוא בכה בלי קול: הַאנָה, הַאנָה. ומכיוון שניטשטש מבטו, לא הבחין בדמעותיה של נעמי, בת מארחו, היושבת לצדו ולבה הומה: מיכאל, מיכאל.
למחרת, ברחבת בית הכנסת, עמד נחמן השמש הצולע מול קהל הסקרנים שנתקבץ סביבו, וסיפר באוזניהם את ששמע ממיכאל אורחו. וכאותם שחקנים העוטים על פניהם מסכה, החליף גם נחמן את פני הסיפור: ”שדים ומלאכים נתקבצו להוכיח את אורחנו על שעזב את הוריו ונטש את ארושתו ורחק מקהילת בני עמו. נמנו ביניהם בעלי הכנפיים ואמרו, מי שהתכחש לאוהביו ולא ריחם על לבם שנשבר בגללו – יטעם נא טעמו של לב שבור.”
”שנו רבותינו שאסור לאדם לישון בלילה יחידי, שמא תאחזנו לילית,” רצה לשונו הזריזה של הצולע, ”ואילו מיכאל ישן יחידי בכל לילה ולילה! כיוון שכך, באה אליו לילית בדמות ריבה זהובת שׂער. שלךָ אני, קראה לו וקשרה נפשו בנפשה. דעו לכם, כל השוכב עם לילית מיד הוא נעשה חמור, ורק המלאכים יגאלו אותו מן הכישוף. רכבה לילית על החמור, הוא אורחנו האומלל, ובאה עמו אל כיכר השוק. ריחמו עליו המלאכים והתירו את כשפי השֵדה, והנה ראוה כל באי השוק רוכבת לא על חמור כי אם על בחור. קפצו עליו העוברים ושבים ושחררוהו, נתנו בפיו מים ואת השֵדה גירשו. אבל רק את גופו של מיכאל הצליחו לשחרר. נשמתו נשארה כרוכה אחרי אותה לילית עד שהיה הולך וקורא, אהובתי, למה עזבתיני, עתה אני יודע כאבם של ארושתי שעזבתי ושל הורי שאִכזבתי, והכאב הזה כבד מנשוא. ומסבלות הלב לא ריפאוהו המלאכים, כי יש להם רשות מן הקדוש ברוך הוא לרפא את ייסורי גופו של חוטא, אך לא את ייסורי נפשו. רק אישה בשר ודם תבריא אותך, אמרו למיכאל, עִברייה רחמנייה שתיאות לקשור גורלה בגורלך ולהתיר מעליך קישורי צמתה של לילית.”
נחמן הצולע קרב אל מאזיניו ולחש להם נרגש, ”מי יודע, אחי היקרים, אולי כאן, בעירנו ובקהילתנו ממש, צפויה למיכאל פרנקפורטר אותה גאולת הנפש. אולי כאן ימצא אישה, יוליד בנים ונפשו המסוכסכת תמצא סוף-סוף שלווה.” קהל המאזינים נע וזע והתלחש, ונחמן הצולע, שבעצמו נרעש מנבואתו, פירטה בעיני רוחו לפרטים: אולי תימצֵא לו בקהילתנו אלמנה ענייה, יתומה חסרת-כול או חולה מוכת גורל שאין לה מוצא אלא להשתדך לבן בלי בית זה. נחמן משתעשע ברעיונותיו למטה, ואלוהים מזווג זיווגיו למעלה. ומה זיווג? מה שלא יכול נחמן הצולע לשער: בתו שלו, הבתולה המובחרת נעמי, דווקא היא נכונה הייתה להתנזר במנזר רוסי, להיהפך לשחקנית בקרון נוסעים, לעשות כל שיידרש ממנה, ובלבד שייפול לרגליה האורח הזר ויאמר לה, נעמי בת נחמן, נוטש אני למענך את זיכרון צמתה של הַאנָה, היי לי את לאישה.
עד כאן המעשה במיכאל מספר הסיפורים, שנולד בפרנקפורט ועזבהּ, ונתייסר בייסורים, ובא אל ברלין ונשא בה בת טובים ומובחרים. ועל אף כל השליחים שהעידו, בהסכמות ובאישורים, כי זה הנווד נצר הוא למשפחת בן-הסופר, שחציה סופרים וחציה סוחרים, ואלה וגם אלה אין שמם פרנקפורטר בשום אופן ונסיבות ודברים – בכל זאת דבק בו השם שהמציא לעצמו במלמול שפתיו, בבוקר ההוא, על רצפת בית הכנסת, כשהיה מותש ומוכֵּה רעב, וזה, עד עצם היום הזה, שֵם כל צאצאיו.
♦ ♦ ♦
♦ ♦ ♦
אתי בן-זקן 