♦ 25 ♦
בשש בבוקר התעוררתי מבוהלת לשמע איזו אִוושה. כשראיתי לצד מי ישנתי נבהלתי עוד יותר, דחפתי את מיכאל וזינקתי מן המזרן. אולי קובי חזר? חרֵדה עברתי בין חדרי הבית, אבל לא מצאתי אותו בסלון, ולא בחדר השינה – שרק למראהו נתקפתי צמרמורת – וגם לא בחדר האמבטיה או במטבח. אפילו את המרפסת בדקתי: קובי עדיין במילואים. בשקט חזרתי אל חדר הילדים והתגנבתי אל המיטה שאיש לא ישן בה. מתחתַי, על המזרן שעל הרצפה, פרש מיכאל את איבריו והתרווח בשנתו. מקצה אחד של השמיכה הציצו פניו המצולקים, ומן הקצה האחר בצבצו כפות רגליו. הרבה זמן לא גזז את ציפורניו, ואני נזכרתי בדיני אבלוּת. מה פתאום ישנתְ לצִדו? כעסתי על עצמי. הפסיקי להתנהג בחוסר אחריות כזה, מה תספרי לקובי? ומיד התגוננתי, מיכאל הוא רק ידיד, אספר לקובי את האמת.
מאז עלה קובי לארץ לבדו בגיל שמונה-עשרה והתגייס לצבא, ראו בו בני משפחתו עוף מוזר. לשווא ניסו להבין מדוע פנה עורף לעסקי אביו ולנכסיו בתורכיה ובחר להשתקע בציון. חוטים עבים נטוו בין סניפי ”אִישְבַּנְקָסִי” באיסטנבול לבין ”בנק לאומי” בבת-ים, גם כדי להבטיח שז’אקו – כך קראו לו הוריו – לא יסבול מדי במדבר הישראלי, גם כדי לסמן לו את הדרך חזרה, אם, כמקוּוה, ישנה את דעתו. כשהשתחרר מהצבא קיבל מהוריו הלוואה נאה, בעזרתה פתח חנות בדים יוקרתיים. תוך חצי שנה הפסיד את הכסף, צבר חובות ועיקולים, ונאלץ למכור בפרוטות מטרים ארוכים של בְּרוֹקָאד רקום זהב, טָאפְט בגווני פנינה ומשי פראי שזור פָּאיֵיטִים. אביו מיהר ושלח אליו כסף נוסף, הפעם בצירוף רשימת סוחרים תורכים שכדאי לחבור אליהם בקשרי יבוא תכשיטים. אבל גם כיבואן ידע קובי בעיקר הפסדים, ושפופרת הטלפון בדירה הקטנה ששכר בבת-ים עמדה כסכר זעיר מול נחשולי שיחות של תוכחה, הפצרה, עידוד ואיום ששטפו מבתי הוריו באיסטנבול, באיי הנופש בבּוֹסְפוֹרוֹס, או באתר הסקי בהרים, תלוי בעונה. ”ז’אקו, ז’אקו,” בכתה אמו בתורכית מעבר לקו, ”כפרה על הכסף, אבל על הבריאות של אבא שלך אתה לא חושב? הוא כבר לא צעיר, והוא צריך אותך כאן, ז’אקו, וגם אתה צריך אותו. יש לו ניסיון, קשרים, הוא יעזור לך לעמוד על הרגליים. כולם מתפללים שיהיה להם אבא כזה, ואתה? בורח לישראל. מי יש לך שם? רק בני-דודים רחוקים. למה, ז’אקו? למשפחה שלנו יש סגנון חיים, רכוש, קשרים, אנחנו שתולים פה כמו עץ בן שלוש-מאות שנה, למה לכרות ענף יפה כמוך?”
קובי בעיקר הקשיב, כהרגלו, ומדי פעם העיר בנימוס כמה מילים כמו ”אני לא בנוי לזה, אימא, תביני,” או ”עסקים זה כנראה לא בשבילי, ניסיתי.” מאז שהשתחרר מהצבא צלח שלוש שנים, שני עסקים כושלים וחמישים אלף דולר הפסדים, עד שהכיר אותי באירוע משפחתי. קובי היה בן-דוד שני שלי, ואני אפילו לא ידעתי על קיומו.
הייתי אז בת שבע-עשרה, וכיאה לגילי לא היה דבר שנוא עלי יותר מאירועים משפחתיים. הפעם הייתה זו חגיגת האירושין של בת דודתי רָשֵל, ואבא שלי, ספוג מנהגי נימוסין וכבוד, חזר ונזף בי על התנכרותי לשושלת: ”לא באת מהאוויר! משפחת קָבָלֶרוֹ משפחה גדולה ומכובדת, עוד לפני גירוש ספרד היו קָבָלֶרוֹ! יש לך סבא וסבתא, דודים ודודות. התייחסי למסיבת האירושין של רָשֵלִי כאילו הייתה מסיבת האירושין שלך עצמך.” כך מצאתי את עצמי בבית הדודים קָבָלֶרוֹ, יושבת בצד, מסויגת, בוחנת את האורחים בעיניים עוינות. על במת התיאטרון המרושעת שבדמיוני חבשתי לראשו של סבא רפאל את כובעה של טָנְט לוּאִיזָה – זה עם התוּל הקצר מלפנים – מניחה רק לשפמפם הדק, הבלקני שלו, להתגלות מתחת לתוּל. את הפאה האופנתית של הדודה רֵגִ’ינָה עיטרתי בסלילים דביקים של קְנָאפֵה, ואת נעליו המבריקות של בן-דודי אלברט החלפתי בשתי קערות קריסטל שקרצו מבעד לזכוכית המזנון. השחקנים שלי לא חשו בכל זה והמשיכו לפזר את הכנסת בתורכית, להראות לערבים מה זה בספניולית ולנתח את מצב הבורסה בעברית. איש צעיר, משועמם כמוני, חלם ביניהם בהקיץ. בחור נאה, ציינתי לעצמי, בוחנת בסיפוק את הרישול הצברי של לבושו, מתעלמת מנעליו המקושטות אניצי עור, מיטב האופנה התורכית. סוף-סוף מישהו נחמד להעביר אתו את הזמן, הרהרתי, ולא העליתי על דעתי שתוך שנה נתחתן.
לקובי ולי היה הרבה מן המשותף. שני שתילים זרים, שבירים ומבולבלים, בערוגה המשפחתית המסודרת, שאבנו זה מזו החלטיות ואומץ: תוך כמה חודשים הודיע להוריו הנדהמים שבכוונתו לנטוש את עולם העסקים וללמוד ספרות באוניברסיטה. תדהמה כמו זו שהִכתה אותם ראיתי רק שנתיים אחר-כך, אצל הורי שלי, כשניחתה עליהם בשׂורת האקדמיה למוסיקה. בכל זאת שמחו ארבעתם בנישואינו ובקשר המשפחתי המתהדק, ועד מהרה היו מתבדחים בספניולית על הלמדנות הלא מעשית של צאצאיהם: ”חכמה יָ טְיֵינֵין, אָמַה אֵל שכל אָנְדֵי סֵפוּאֵי?” – חכמה יש להם, אבל השׂכל לאּן הלך?
קובי היה הראשון והיחיד ששכבתי אתו. כשהרהרתי בזה, חזרה האִוושה המסתורית לקטוע את מחשבותי. שוב נבהלתי, שוב קמתי לבדוק את מקור הקול. הרחשים באו מן הסלון: אנה ישבה על כורסת הקש.
”אלך אתכם לכל מקום,” הודיעה.
”בסדר גמור, את לא מפריעה,” הרגעתי אותה, וכששמעתי מחדר הילדים את האורח שלי מתעורר, ניסיתי להרגיע גם את עצמי. לשווא. אל שולחן ארוחת הבוקר הסבה אתנו אנה, בעקבותיה קובי, בעקבותיו גושים כהים של דאגות. ”רוצה לנסוע לים?” שאלתי את מיכאל, מבקשת לי מוצא מן הצפיפות, והמחשבה על החוף ריווחה את השולחן. ”אוותר על הלימודים היום וניסע ביחד לבת-ים.”
”טוב,” אמר מיכאל. ”ים זה טוב.”
כשעברתי לגור עם קובי בירושלים, ויתרתי על הבריזה המלוחה במרפסת של בית הורי, לטובת חלון, שקריאות מואזין, פעמוני כנסייה ושירת סליחות נושבים בו במקום רוח. מאז, הרביתי להתנחם בחיקו של אוטובוס 404, שהיה מרחיק אותי מן הקדוּשה ומחזיר אותי אל הים. ברחובות בת-ים הצפופה הייתי בודקת בדאגה את רבי הקומות החדישים ההולכים וסוגרים על בית הורי, עד שיום אחד הוא נעלם מעיני לגמרי. כשאימא ואבא שלי קנו אותו, הוא היה הבית האחרון ברחוב, והיו לו רק שלושה שכנים: בניין רפאים שהיה פעם מלון ונסגר, מעברה שהתרוקנה מיושביה והים. כביש קטן הפריד בין הבית לים והייתי חוצה אותו יחפה, מגיעה אל גבעת כורכר קטנה ורצה במדרון אל החוף. גם המדרון הוחלף בינתיים בטיילת בטון עם מדרגות. ירושלמים לא מכירים את החוף הזה, החוף האחרון בעיר שממילא הם לא מבקרים בה. בגאווה הובלתי את מיכאל אל קצה הטיילת ובאמצע מדרגות הבטון עצרתי אותו. זה היה ציון דרך סודי, בו נעלם מלון הרפאים משדה הראייה וממנו והלאה נראים רק הים – כהה, פראי, גועש – והחול – לבן, רך ומזמין.
לפני הרבה שנים ניטש ויכוח בין אלוהי הים לבין אלת החול. אלוהי הים טען שבלעדי הים לא היו גרגרי החול כה עדינים ודקים, וממילא לא היה בהם כל קסם. אלת החול אמרה שלולא רכותו ולובנו של החול, לא היה הים נראה מלא עָצמה. כיוון שלא הגיעו להסכמה החליטו לחיות בנפרד, עד שיוכיחו זה לזו מי יותר חשוב. אלוהי הים חפר לו אוקיינוס ואלת החול ערמה לה מדבר. מיליוני שנים הסתירו זה מזה את געגועיהם, היא אל גליו הגבוהים, הוא אל קימוריה, ובנו להם תחליפים זולים: בארות זעירות בנאות המדבר, צוקי סלע על שפת האוקיינוס. שניהם היו גאים מאוד והתקשו להודות באהבתם זה לזה.
יום אחד, יום סוער במיוחד, עברה רוח גדולה מעל המדבר והקימה סופה. גרגרי החול התעופפו למרחקים, וכמה מהם הגיעו עד לשפת האוקיינוס. רועדים מגעגועים, נגעו במים וצפו רגע על פניהם, ואז הסתחררו במעגלים אטיים אל הקרקע. למרות שהיו שם רק כמה גרגרים, עינג מגעם את אלוהי הים עונג שלא ידע מזה זמן רב. די לי להיות קשוח, רככי אותי, קרא לאלת החול, והרוח נשאה את קריאתו אל המדבר.
אבל אלת החול כבר הייתה רחוקה, ולא יכלה לחזור אליו. עד היום, עם כל סוּפה וסערה היא שולחת אל אלוהי הים מלאכים מתוכה: גרגרי חול זעירים שמצטרפים לאט לערמות, לגבעות, לדיונות קטנות, אפילו לכדי חוף אחד או שניים – חופים בהם החול עדין במיוחד והים רב-עָצמה במיוחד.
מיכאל הסיר את נעליו וגרביו וטבל את רגליו בים. הרוח שיחקה בשערו והוא לא התנגד. פרוע התיישב על גבול הבוץ והחול ועצם את העיניים. החוף הוא תרופה מצוינת בשבילו, שיבחתי את עצמי, כאן ימיס את גושי האשמה והכאב. אבל מיד נבהלתי מן התפקיד שנטלתי על עצמי, אני, התלמידה הכי טובה בתיכון, הכלה הכי יפה במשפחה, תלמידת האקדמיה המבטיחה (בהתחשב בכך שהיא מעדות המזרח, כמובן), אני המפונקת, ששום אסון לא קרה לי. לרגע ביקשתי לברוח, לחזור ולהיטמע בתמונה מוכרת: קובי ואני יורדים במדרגות ביתנו כשארבע רגלינו מדלגות יחד בתיאום מושלם. אבל הצעדים הזהים היטשטשו, נבלעו בחול הנוגע בים.
♦ ♦ ♦
♦ ♦ ♦
אתי בן-זקן 