קלף הקיסרית, פרק 61 (גולג'אן)

רשומה נבחרת

קלף הקיסרית, פרק 61 (גוּלגָ'אן)

book front 001

רבתה התכונה בביתה של מִישְׁמִי בת אוֹדוֹ, ורבתה התכונה בנחלת אוֹדוֹ כולה. אלה מקשטים ואלה צדים, אלה מנקים ואלה מכינים את המיטות, וכולם נרגשים ושמחים, וכל רגע עוצרים ממלאכתם ועומדים ומקשיבים, אולי כבר נשמעים במרחק הדי דהרות הסוסים. וגם אנוכי עסוקה אִתם, מיטיבה את האוהל ומבשלת מטעמים, פורשת שטיחי חג ומזילה דמעות.

ארבעים וחמש שנים מלאו לי בזמן ששלח אוֹדוֹ אדוני שליחים והודיע כי עוד מעט ישוב אל ביתו. שתים-עשרה שנים חלפו מאז יצא אל הקרב ובינתיים זקנתי ויופי אין לי, ידי מקומטות מן העבודה ופני קשות מן הקור. אבל הזִקנה, בת זוג טובה יש לה, הלא היא החוכמה. ואני, גוּלְגָ'אן, תעיד עלי מלכת האדמה, היטב החכמתי בארבעים וחמש שנותי. ילדֵי אדוני ונכדיו וקרוביו כבוד גדול ואהבה רבה יש להם אל גוּלְגָ'אן, ובכל ענייניהם ועסקיהם ועדריהם ומחלותיהם וריביהם ואהבותיהם הם באים ושואלים אותי ומבקשים עצה. עכשיו כשישוב אדוני ויבנה מחדש את ביתו, את אהבת ילדיו וכבודם של קרוביו לא יקח ממני, אבל את חיבתו שלו מי יודע אם יתן.

סוף סוף נשמעו דהרות הסוסים, ואחריהם צעדי שוורים ופסיעות גמלים ורשרוש עגלות וטלטול שקים וקולות בני אדם ובכיו של תינוק. בשיירה גדולה חזר אוֹדוֹ אל ביתו, ואִתו שקים של חיטה ויריעות של משי, צרורות של תבלינים וכדים מלאים מעדני ארץ צִ'ין. ובין השקים והיריעות והצרורות וכל המטעמים, הביא גם שלוש נשים. בהירות פנים ומלוכסנות עיניים, אחת מהן תינוק בזרועותיה, שנייה כרסה בין שיניה, ושלשתן צעירות ויפות וצנועות ומשפילות מבט. אלה פילגשי אוֹדוֹ ואלה צאצאיו, ושלושה עבדים-ילדים מכרכרים סביבו לבל תמעדנה נשותיו ברדתן מן העגלה, לבל יטו הבהמות מדרכן, לבל יזוזו השקים ממקומם, לבל יזעיף אוֹדוֹ את מבטו. מפקד גדול נעשה אוֹדוֹ ורכוש רב צבר לו, פניו חמורות וגופו זקוף וכולו אומר סמכות.

ראתה גוּלְגָ'אן את כל זה ואמרה בלִבה, איש זה, אין לו צורך בי. עמדה מן הצד והסתכלה איך קפצו עליו בנו וכלותיו ובתו וחתנו ואֵחיו ואחיותיו ונכדיו וכל משפחתו, וראתה איך פקד על עבדיו לפרוק את המתנות מעל הגמלים, ושמעה איך דיבר בשבחי מסעותיו ותיאר לנכדיו את חוּבֵּלָאי-חאן, הוא השליט הגדול שתחת פיקודו זכה להילחם בארץ צִ'ין. ראתה ושמעה ותכף הבחינה כי מנגינת קולו עצבנית ועיניו מתרוצצות ומנוחה אין לו. ובאמת פקעה סבלנותו של אוֹדוֹ, ירד מעל סוסו, הדף מעליו את נחיל האדם וקרא, "וגוּלְגָ'אן שפחתי היכן היא?"

אלה המונגולים, כל ימיהם הם עושים על הסוס. אם לרגע ירדו ממנו, מסרבות רגליהם לשכוח את צורת האוכף, ומקושתות הן מתנדנדות מימין לשמאל כרגליו של ברווז. בין המונגולים אפילו הילוכה של גוּלְגָ'אן יש לו חן. אבל עכשיו כשירד אוֹדוֹ אדוני מעל סוסו היטב ראיתי: גם על רגליו הוא אומר כבוד. פניו חומות ומקומטות, עיניו השחורות מטילות פחד, עמידתו איתנה וידיו החזקות נחות לצד גופו. נחות הידיים רגועות אבל מאיימות, כאומרות, אנחנו ידיו של אוֹדוֹ-נוֹיוֹן, רגועות אנחנו, ומוטב לכם שככה נישאר.

והנה, אך ראה אותי אוֹדוֹ אדוני, התרכך מבטו ונחלש קולו, ובראש מורכן קרב אלי ואמר: "שֵם טוב עשתה גוּלְגָ'אן לאוֹדוֹ אדונה. מברך אוֹדוֹ את טְנְגְרִי, אל-שמי-הנצח-הכחולים, שהחייה אותו וזיכה אותו לשוב ולראותה. אם תסכים גוּלְגָ'אן, יכנסו כולם אל האוהל ויחזו במתנות אשר הביא לה מנדודיו." נכנסו כולם אל אוהלה של מִישְׁמִי וצעקו וקראו והתפעלו למראה המעילים הרקומים, שמלות המשי המבריקות, הנעליים המחודדות, המסרקים והתכשיטים והבשמים והכובעים המעוטרים אבנים קטנות, והבשר המיובש והפירות וחמאת השקדים אשר הניח אוֹדוֹ לרגלי גוּלְגָ'אן. ורק אני, גוּלְגָ'אן, דבר לא ראיתי, מלאו עיני דמעות ודילג לבי בתוך חזי. מה אכפת לי מעילים רקומים, מה אכפת לי כובעים משובצים, אוֹדוֹ אדוני מפקד גדול נעשה ונשים צעירות לקח לו, ועם כל זה, את גוּלְגָ'אן שפחתו לא שכח.

וכבר ציווה אוֹדוֹ ורכבו עבדיו על הסוסים ובחרו לו מקום יפה וראוי לאוהליו השניים, הקימו את האוהלים, שמו בהם את כליו ואת מלבושיו ואת חִציו וקשתותיו, והציעו מיטות לאורחים הרבים שבאו לברכו. ואוֹדוֹ מסתכל באוהלים ועיניו מבריקות וקולו הגאה שולח הוראות לכל עבר, ורק אל גוּלְגָ'אן שפחתו הזקנה הוא פונה בלחש, ותמיד בלשון של כבוד: "הנה חזר אוֹדוֹ אל גוּלְגָ'אן ולא יפרד ממנה עוד. אם תסכים גוּלְגָ'אן ותפתח את לבה בפניו כאשר עשתה בנעוריה, יתן אוהל אחד לעבדיו ולפילגשיו ובניהן, ואת האוהל השני יקח לעצמו ולאשתו-שפחתו גוּלְגָ'אן." ואני, אזני שומעות ועיני בוכות ולבי רוקד, איך זכיתי שככה יהיה גורלי, מה ראה בי אללה ומה מצאה בי מלכת האדמה להיטיב עִמי כל כך. הרי כל השנים האלה שהרחיק אדוני מביתו, אהבתה של גוּלְגָ'אן לא הרחיקה. להפך, כאובדת עצות עמדה במקומה, עמדה ועמדה עד שהשרישה שורשים והצמיחה ענפים וגדלה ונתעבתה ועץ גדול נעשתה. עכשיו ינוח אוֹדוֹ אצל העץ של גוּלְגָ'אן, ויברך אותם טְנְגְרִי בזִקנה טובה וחכמה.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

 

קלף הקיסרית, פרק 60 (ג'ויה)

קלף הקיסרית, פרק 60 (ג'וֹיָה)

book front 001

יוֹסוּף: שֶׁהַבֶּנָדָם זקן, מסתכֵּלים עליו מלמעלה כל רגע: הַבֶּנָדָם הזה, שווה שיחייה? אבל לידו יושב מלאך, הוא תכּף עונה להם, כן, בטח, שווה. הנה, הוא כל יום קורא תהילים, מעמדות, עושה דבר זה, דבר אחר, הכול דֵברים טובים. מסתכל הזה מלמעלה, אומר: טוב, שיחייה. מחר נבדוק עוד פַּם.

ג'וֹיָה: אֵה, רק שלא נִסְטַרֵךְ לאף אחד. לא לְיֵלדים, לא לאף אחד, וְחַז וחלילה חַז ושלום שלא נִסְטַרֵךְ לְרוֹפִים. אוּ-יוּ-יוּי, אלה זה סָרָה גֵדולה. אָמָה מה, עכּשיו זה קשה. פַּם שהיו משפחה גֵדולה וגרים כולם ביחד, היו עסוקים אחד עם השני. הנה, בְּזמן שאימא שלי, זכרונה לברכה, הייתה קֵטנה, הם היו שבע אחים ואחות אֶחָת, וגרו בּבּית אחד עם אימא ואבא גם אחרי שהתחתנו. ואח אחד שלה היה לו חמש ילדים והִביא על הבית גם את האימא של אשתו. כולם באותו הבית, שתי קומות, קֵטנים למטה גֵדולים למעלה, והזֵקֵנים גרים אִתם ולא לוקחים על לב שהם זֵקֵנים.

אָמָה עכּשיו – כל אחד בּבּית שלו לבד לבד. הַבֶּנָדָם, חַז וחלילה, כּוֹמוֹ מחכה לרגע שלו מתי יבוא. זה לא שיש לי פחד, מה, אני זֵקֵנה אחד בעולם? יש הרבה זֵקֵנים. מה עושים כולם? לא מסתדרים? מסתדרים. אֵה, גם אני. רק שמיום שיוֹסוּף נִיֵתָה ככה חולה אני צִירְכָה הרבה לשים לב עליו, ועל זה התעייפתי הרבה. אֵה, ברוך השם, רק שיתן לנו כוח.

ואימא שלךְ וכּל היֵלדים שלי אומרים לי, אתם מבוגרים, צִירְכִים עזרה, צִירְכִים מטפלת. אני אומרת, מה זה? מה, אני ראשונה זֵקֵנה בעולם? לא צִירְכָה כלום. אני יש לי את הקדוש בָּרֵכוּ, הוא שומר אותי. ואם אני מתה, מה יש? ככה זה העולם, לא? אני יש לי אמונה גֵדולה בקדוש בָּרֵכוּ, הוא מסתכל אותי. בחיים שלי מה לא ראיתי. עכּשיו שכחתי הרבה דֵברים, העברית אפילּו לא בא לי על הלשון. אבל מה שראיתי מִהקדוש בָּרֵכוּ לא שכחתי.        

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 59 (גיל)

קלף הקיסרית, פרק 59 (גיל)

book front 001

הלילה נפגשתי אִתךְ בחלום. איזו פגישה יפה! בחלום הלכתי לעבוד בתור מנקה, אצל מישהי בשם רעיה. אישה מאוד נחמדה, בת חמִשים, שגרה בבית גדול ויפה עם כל הילדים שלה: בן אחד גדול, ובן שני שכבר מת, ובן שלישי שנראה לי קצת משונה כי הוא כל הזמן מלטף כותנות לילה וחלוקים, וזוג תאומים צעירים ונחמדים, בן ובת, ועוד בן אחד, צעיר מהם, או אולי דווקא גדול מהם, אבל הוא ישן בחדר של רעיה ובעלה, כמו תינוק, ורעיה אמרה לי לא לשים לב אליו, רעש לא מפריע לו, כי הוא תמיד ישן. היא הובילה אותי בין חדרי הבית הרבים והיפים ובכל רגע עצרה כדי להכיר לי עוד מישהו מהילדים שלה, עד שקצת זירזתי אותה, "רק תראי לי איפה הדלי והמגב," אמרתי, אבל היא המשיכה להתעכב בכל מיני פינות בבית, להראות לי רהיטים שהיא אוהבת במיוחד, חפצי נוי. "לשאוב את השטיחים?" שאלתי, "לא, לא, אין צורך, תשאבי בפעם אחרת," השיבה רעיה, ונידמה היה לי שלא כל כך נעים לה שאני אנקה בשבילה. "אף פעם לא הייתה לך עוזרת?" שאלתי, אבל היא צחקה ואמרה, "יש לי הרבה עוזרות."

כל הזמן הזה הייתה איתה גם מישהי מבוגרת יותר, אולי אימא שלה, והיא כן רצתה שאני אעבוד. "תרימי את כל הכיסאות למעלה, על השולחנות," היא אמרה לי, אבל רעיה חזרה והדגישה שאין צורך. בלי לנקות אבק ובלי כלום. היא אישה עדינה, רעיה, אבל גם חזקה, והמבוגרת לא התווכחה איתה. "איפה נמצאים חומרי הניקוי?" ניסיתי שוב, "כאן? מתחת לכיור?" "לא, לא כאן, בואי אִתי, אני אראה לך," ענתה רעיה והובילה אותי למקום אחר.

הגענו לבניין שאולם הכניסה שלו יפה ומבריק, וגם אדי ואבא שלי היו שם. "חכו כאן," אמרתי להם, "קודם אראה לאן היא לוקחת אותי." אבל אדי ואבא שלי ממילא לא מיהרו, הם עמדו באולם הכניסה והסתכלו למעלה, אל גרם המדרגות המעוגל, שהיה רחב וגדול ונקי. הפניתי את מבטי והסתכלתי גם אני למעלה, כמותם, בחלק מן הקומות עמדו אנשים רכונים על המעקה והסתכלו אלי חזרה. זיהיתי ביניהם את סבא יוֹסוּף, את דויד אחי, את הילדים של יפה אחותי, ועוד הרבה קרובי משפחה וחברים שלי. רעיה התחילה לעלות במדרגות ואני אחריה, והאנשים שבדרך, שהיו לבושים כולם מאד יפה, עקבו אחרינו בחיוך. אדי ואבא שלי עלו אחרינו, וכולנו נכנסנו לדירה שהיו בה עוד המון אנשים שאני מכירה, וכולם בתחפושות יפות, זו בעצם מסיבת תחפושות, ורעיה עמדה שם באמצע, לבושה כמו שלגיה, עם וסט שחור מעל לשמלה לבנה נפוחת שרוולים. בין כל החברים שלי עמדת גם את, אני לא זוכרת למה היית מחופשת, אולי למוסקטרית-אישה, אבל בלי השפם והחרב, ופתאום שמתי לב שכולם מחייכים והבנתי שכל זה בשבילי, זו מסיבת הפתעה לכבודי, כי היום יש לי יום הולדת, ומרוב פליאה והכרת תודה התחלתי לבכות לך על הכתף.

התעוררתי עם תחושת צפיפות בגרון, כאילו באמת בכיתי מתוך שינה, ומיד חייכתי. לא כל כך הבנתי את החלום אבל ידעתי שזה חלום טוב, שנעשה לי איזה חסד, שמישהו הבין שבאמת הייתי מוכנה לנקות את הכול – וויתר לי על זה. כמו בסיפור סינדרלה פטרו אותי משואב האבק ונתנו לי במקומו מסיבה גדולה. כל היום חייכתי: במינימרקט, בספרית התווים, בחנות של שִׁרְ-פוּ, תארי לך איך הרגשתי כשחזרתי הביתה ומצאתי בתיבה שלי מכתב ממך.

מישמיש יקרה שלי, קראתי אותו מההתחלה עד הסוף ומהסוף להתחלה וגם קטעים קטעים בנפרד, התענגתי על כתב היד המקושקש שלך, חיבקתי את הדף, רקדתי איתו. אני מתגעגעת אלייך ושמחה שעוד מעט ניפגש, אביא אִתי לישראל את ערימת המכתבים שכתבתי לך כל השנה, ואמסור לך אותם סוף סוף. ואולי כבר אין בזה צורך, הכול כל כך השתנה, אפילו הגעגועים שלי אלייך שונים, בלי קנאה או תשוקה, עכשיו אלו געגועים אחרים לגמרי, כאילו את ילדה שלי, הילדה שלי שנפרדת ממני והולכת לה לחיים משלה. וודאי שהייתי רוצה שהיא תישאר אתי עוד, אבל אני מבינה שאין זה לטובתה, וגם לא לטובתי, והפרידה הזו בכלל לא עצובה, כי הרי אני עדיין אוהבת אותה מאוד מאוד.

לרגע בהיתי לתוך הציורים הקטנטנים שציירת על המעטפה, ופתאום חלפה לי בראש מין תמונה, תמונה לבנה עם מרחבים גדולים של שלג, ושתינו היינו שם, שתי נקודות צבעוניות קטנות בתוך הרקע הלבן, אני הסתכלתי אלייך וקראתי לך, לא בכדי שתבואי אלא רק בכדי שתדעי שאני שם, לידך, והקול שלי הידהד כמו פעמון ענק עם צליל עמום שנשמע למרחקים: מ י ש  –  מ י ש – – –

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 58 (ג'ויה)

קלף הקיסרית, פרק 58 (ג'וֹיָה)

book front 001

השִׁרותים אצלנו לא היה כּוֹמוֹ עכּשיו שיש כיסא. היה חור בַּרִיסְפָּה. והיה גדול מאוד אצלנו. יום אחד באתי צָת מאוחר, נִשַׁרְתִּי עם החברות לשחק בחוץ, אני רואה אימא שלי וכּולם מחכים אותי. סיפרתי לך, היה לנו מִישׁוּ שהיה גרה אצלנו, שאימא שלי הִשכירה לו. הוא ואשתו והבת. (אחר כך נולדה להם עוד בת, אבל זה שאני מספרת לך עכּשיו היה לפני שנולדה.) הוא היה בַּלַבַּיִת על הכול. למה, אימא שלי הייתה הולכת, זכרונה לברכה, לַבוֹד, וגם הייתה לומדת בשביל הרישיון שיתנו לה להיות מיילדת. אנחנו, היֵלדות, קֵטנות, ואין לנו אבא, היא אמרה להם שיסתכלו אותנו. שֶׁנַשֵׂה מה שצריך, עבודות בית, רקמה, מה שיש. רק לא לצאת וְלשחק. והם הבת שלהם גֵדולה, בת עִשרים, ואני בת שבע, שמונה, הם רצו שאני יהיה מבוגרת כּוֹמוֹ הם. תכּף שאני עושה מַשׁוּ קטן כולם היו כועסים: מה זה? איפה היית? מה עשית?

אותו יום שבאתי מאוחר, אני רואה שאימא שלי והאיש ואשתו, כולם מחכים לַרְבִּיץ לי. והשִׁרותים היה בִּדִיוק שאת נכנסת, הדלת הראשון. נכנסתי שמה. הם ראו שאני נכנסת, תכּף וּמיד הם התחילו לבוא. אני רצתי לשמה, מרב שרצתי, נפלתי בפנים. אמרתי לך, לא היה כיסא, היה חור בַּרִיסְפָּה. אָמָה איך נפלתי, החור היה גדול, והאבנים היה שֵׁחורים, והשַׂערות שלי שֵׁחורות, בא לי בִּדִיוק הגובה. מִהנס שהקדוש בָּרֵכוּ עשה לי, נפלתי בפנים והם לא ראו אותי. פתחו דלת, סגרו דלת, פתחו, סגרו – היא לא פה. אָמָה אנחנו ראינו שהיא נכנסה! וְפּה יש לנו איזה מחסן, פותחים שמה – איננה. פה יש מִדְבָּח, פותחים שמה – איננה. אָמָה אנחנו ראינו! אחד נִשַׁר בחלון וְשתיים יַצוּ לחפש, והם מדבֵּרות, אני לא ראיתי שֶׁיָצָה, אני ראיתי שנכנסה. אֵה, איפה? ואני שמה, בפנים, בֵּלי נשימה. לא, לא בגלל זה, מה פִּתוֹם? היה נקי, מה את אומרת מסריח! בפנים היה גם כן מִאבנים, היה ככה קָנָל, נקי, גדול.

אחר כך ראיתי שכולם הלכו למעלה, הם מחכים בחלון. טוב, אפשר לצאת. רוצה לצאת – אי אפשר… הגוף הכול למטה, ורק עם העיניים אני רואה למעלה. לא יכולה לצאת. התחלתי לִפְכּוֹת, איזה בכי, בואו, בואו, אני מתחת לַרִיסְפָּה! בסוף הם שָׁמוּ אותי. באו וְמשכו אותי בחזרה, עזרו לי לצאת, ברוך השם. אָמָה לא היה מסריח! היה נקי, נקי כּוֹמוֹ סלון!

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 57 (גיל)

קלף הקיסרית, פרק 57 (גיל)

book front 001

זכרתי מה קרה לי אחרי הביקור הקודם שלו, והפעם הייתי מוכנה. התחלתי להתכונן עוד לפני שהוא בא, עלה במוחי רעיון גאוני: מכונית. איך לא חשבתי על זה עד עכשיו? שלום לנהגי האוטובוסים ולנהגי המוניות, שלום לסטיבן ותודה רבה, יש לי מכונית משלי. קניתי אותה באלף דולר, האגזוז שלה משמיע רעשים ודלת אחת שלה שרוטה, אבל בעינַי היא מושלמת. מישמיש יקרה שלי, לא תאמיני כשתראי אותי, יושבת במושב של הנהג. לא אדי מסיע אותי, לא את, לא סוּגִ'י. אני בעצמי. ודווקא עברתי את מבחן הנהיגה כבר בניסיון הראשון, שלא לדבר על מבחן התאוריה, באנגלית. מה מהירות הנסיעה המותרת בשטח בית ספר? 25 מייל לשעה. ליד פסי רכבת? 15 מייל לשעה. מה אחוז האלכוהול בדם שאסור לעבור אותו? 08.0‏ אחוז. ואחרי עקיפה, מתי אני יודעת שאפשר לחזור למסלול הימני? כשהמכונית שעקפתי משתקפת לה בתוך המראָה שלי. הכבישים החד-סטריים של סן פרנסיסקו, העליות התלולות שבהן המנוע כמעט נכבה לי, מקומות החניה שאני לא מוצאת – אף אחד מהם לא יגרע מאושרי. אני יכולה לנסוע לאן שאני רוצה ולהתחרט מתי שאני רוצה, לעצור או לחזור או להמשיך. אני נוהגת.

חברי האנסמבל לא מבינים את ההתלהבות שלי, הרי כולם כאן נוהגים מגיל שש-עשרה. רק אני, בת עשרים ושמונה וקצת, עוד פרנסתי את חברות האוטובוסים. אבל עכשיו כבר לא. מאושרת אני לומדת בבית את המפה, מתכננת מסלול נסיעה מהבית שלי עד לאולפן ההקלטות: ישר על שדרה מספר תשע-עשרה, ימינה ברחוב לינקולן, נוסעים הרבה ופונים שמאלה בשדרת מָסוֹנִיק, עוברים ארבעה בלוקים ופונים ימינה ברחוב אוֹק, ומשם ישר עד לעיר התחתית. ליתר בטחון אני יוצאת הרבה לפני השעה המיועדת, מצטרפת אל נהר המכוניות שזורם בשדרה התשע-עשרה וחולפת על פני שורת הבתים החיוורים שלה: תכלת עכור, צהוב-חום דהוי, ורוד בהיר, ירוק-אפור בהיר. פונה ימינה בלינקולן, עצי הפארק מסתכלים עלי מצד שמאל, ואני מסתכלת לצד השני, ממפה גם את השירותים הציבוריים: מסעדה פינתית. תחנת דלק. מינימרקט. פונה שמאלה לשדרת מָסוֹנִיק ומגלה שטעיתי, זו לא שדרת מָסוֹנִיק אלא רחוב אחר. אבל אני בתוך המכונית של עצמי, מה אכפת לי אם הארכתי קצת את הדרך. מתפתלת עם הכביש, מגיעה סוף-סוף אל השדרה, ובדרך מסמנת עוד ועוד שירותים פוטנציאליים, בתי קפה, חנויות. אבל כל בתי השימוש האלה נשארים מיותמים ממני, שום התקף חרדה לא נכנס אל המכונית שלי, רק רוח חזקה מהחלון שלא נסגר. אני מרגישה ממש טוב, שקטה ובכלל לא רוצה לעצור, אלא שבינתיים החמצתי את הפנייה ימינה לאוֹק והרחוב הבא הוא חד-סיטרי שמאלה. בלית ברירה אני ממשיכה ישר, עדיין רגועה באופן מפתיע. כמה נעים להיות אדון לעצמי. סוף-סוף פונה ימינה בשדרת גוֹלְדֶן-גֵייט, והבתים הגדולים והישנים שלה מקבלים את פני בעיטורי זהב מתקלפים. פתאום נדמה לי שאני בתוך אופרה ענקית וכל הבתים האלה הם תפאורת תיאטרון מצויירת, אבל ירידה פתאומית ותלולה חושפת לעיני את גורדי השחקים של העיר התחתית ומזכירה לי, זו לא אופרה, הכול מציאות, זאת אני, כאן, עכשיו, נסעתי נכון, לבדי, בעצמי, וכל הזמן עוד נכנסת רוח מהחלון, השיער שלי כבר פרוע לגמרי, אבל המחשבות שלי יותר ויותר מסודרות: לתאם עם ג'ף את סיום השיר הספרדי, למסור לסינתיה את השנויים בתפקיד שלה, לתקן את החלון, להיפרד מסוּגִ'י.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 56 (גולג'אן)

קלף הקיסרית, פרק 56 (גוּלגָ'אן)

book front 001

כל השנים האלה המשיכו השדים ושלחו מבחנים לגוּלְגָ'אן, עד שלפעמים נדמו לה הימים לים של צער. ובכל זאת לא טבעה, אלא בנתה לעצמה סירה ושטה בתוכה, וסופה שהצילה טובעים אחרים. התייאשו השדים ואמרו זה לזה, "גוּלְגָ'אן זו, לא לחינם קראה לה אמהּ נפש-חזקה. באמת חזקה היא והיטב עייפה אותנו. נשלח לה עכשיו עוד מבחן אחרון ונראה מה תעשה בו."

בזמן שאמרו השדים את מה שאמרו, הייתי אני ישנה וחולמת. בחלום רכבתי על סוסי ורעיתי את עדרי אדוני, ופתאום שמעתי נהמות של דוב. מהר מהר האצתי בכבשים לרוץ לעבר הבית, אבל צעדי סוסי התבלבלו והדוב היה מהיר ממנו, וכבר עמד מולי, שחור וגדול ומפחיד. פתח הדוב את פיו ואמר: "ימים רבים לא אכלתי ואני רעב ומסכן. מה תתני לי לסעודתי?" "דבר מכל מה שיש כאן לא אתן לך." השבתי לו. "העדרים והבהמות וכל מי שאִתם – רכושו של אוֹדוֹ אדוני. אין לי רשות לתת לך דבר לסעודתך." "אכזרית את," אמר הדוב, "הנה רגלייך עקומות ולא מיטיבות ללכת, וממילא את רוכבת על סוס. אולי תתני לי את הרגליים לסעודתי?" "לא." אמרתי. "רגליים עקומות אלה יש לי צורך בהן. הן עומדות והולכות ולא אתן לך אותן." "והרחם הריק?" שאל הדוב, "מה תעשי בו? אולי תתני לי את רחמך לסעודתי?" "לא." אמרתי. "אישה אני ויש לי צורך בו. זה התנור הריק מלכת האדמה גרה בו, ואני בתה, הנסיכה גוּלְגָ'אן." "הוד מעלתה הנסיכה גוּלְגָ'אן," צחק הדוב וחשף את שיניו, "אולי תתני לי את הלב השבור? את הלב שראה איך גרש אותך בעלך, איך זונה נעשית לחיילים המונגולים, איך נלקחת מארצך ואיך מתה תמרה חברתך, איך מת חָבּוּל היקר לך כבן, איך עזב אותך אוֹדוֹ אדונך? אִיף-אִיף, הרי הלב הזה כבר מפורק כולו, אפילו דוב זקן ורעב כמוני עתיד לטרוח עליו הרבה עד שיצליח להתקין ממנו סעודה." "טוב," אמרתי. "אתן לך את לבי."

קרב הדוב השחור ועמד לידי, פרש את כפותיו ושלף את ציפורניו. "חכה!" אמרתי לו, "מי יבטיח לי שתיקח רק את הלב ואת יתר הגוף תשאיר? מוטב תתן לי ואתלוש את הלב בעצמי." עמד הדוב וחכך בדעתו עד שהסכים. "אבל איך אתלוש את הלב בידי הקטנות," אמרתי, "הרי אינך רוצה לקבל את סעודתך פירורים פירורים. תן לי את כפותיך ואת עשר ציפורנייך ואתלוש אותו כראוי." חשב הדוב ושקל ובדק והסכים. נתן לי את שתי כפותיו ואת עשר ציפורניו והלבשתי אותן על ידי. "אבל סוסי," אמרתי לדוב, "סוסי וודאי יבהל מן הדם. בוא אתה וארכב עלייך, שלא יטרידני הסוס בזמן שאני מביאה לך את ארוחתך." כרע הדוב על ארבע גפיו ואני ירדתי מן הסוס ורכבתי עליו. "עכשיו ברצון אתלוש עבורך את לבי," אמרתי לדוב, "אלא שאין אני מוצאת בי אומץ לעשות זאת. תן לי את לבך שלך הגיבור והעז, ואוכל להכין לך את סעודתך." רגז הדוב וחרחר ונהם וביקש להתנפל עלי ולתפסני בכפותיו, והנה על גבו אני יושבת ושתי כפותיו בידי. זעק הדוב ונפל לאדמה, ואני נפלתי עליו ואת לבו מתוכו תלשתי. אָיי! מה אעשה בכל הדם הזה? נבהלתי פתאום ממעשי עצמי, אבל תיכף נרגעתי ואמרתי, אתקין ממנו סעודה למשפחתי.

כשהתעוררתי וזכרתי את הדוב ואת הלב ואת הדם, התמלאה בטני פחד. מפחיד הוא החלום הזה, מפחיד הדוב שבא לאכול את לבי, ומפחידה אני שנעשיתי דוב בעצמי. ומרב שפחדתי נשתכח ממני החלום ונעלם.

בצהרי אותו יום ישבתי בביתה של מִישְׁמִי בתי, אני לבדי והתינוק ישן בעריסה, התנור רוחש וידי מלאות עבודה. פתאום הרגשתי מבעד לשטיחים פעימות קצובות מרעידות את האדמה – סימן לאורח המתקרב על סוסו – ומיהרתי להיטיב את מלבושי ולכסות את הסיר ולצאת ולקבל את פני הבא. לא במהירות זיהיתי את הרוכב. איש זה אמנם ממשפחתו של אוֹדוֹ אדוני הוא, אבל רגליו נודדות ודרכיו מפותלות ופניו אינן נראות כאן לעיתים קרובות. כבן גילי הוא, ובכל זאת נראה צעיר משנותיו. אישה לא נשא, ילדים לא הוליד, ולא הלבין שיער ראשו בגידולם. קרובי אדוני לא אהבוהו כי חשדו באִמו שהולידה אותו עם איש שאינו בעלה. אם נכון היה הדבר ואם לא, נידו אותו מירושתו וסופו שהיה נודד ועובר מנחלה לנחלה, מכלכל את עצמו בציד וישן אין יודע היכן. ככה עשה שנים הרבה עד ששכחו כולם את שמו וכינוהו איש-בודד.

עכשיו שבא איש-בודד וקרב אל האוהל, מיהרתי להכין לו מן התבשיל שבסיר. מי אני שאשפוט את אמו, ומה לי להלין על אורח חייו. קרובו של אדוני הוא, ושפחה שכמותי מוכרחה לנהוג בו כבוד. נכנס איש-בודד אל האוהל, בירך אותי והתנצל על האבק שהביא בנעליו, הודה לי על המזון שהגשתי לו, וישב ואכל. אחרי שאכל, שתה מחלב הסוסות המשכר וביקש עוד ספל אחד להיטיב עם בטנו, ועוד ספל אחר להיטיב עם נפשו, ואחר כך עוד ספל לחיי בעלי הבית, עד שנרגע. אז התרווח וחייך ופנה אלי ואמר: "גוּלְגָ'אן אישה-שפחה, שם טוב עשית לאוֹדוֹ אדונך ולך. אישה חרוצה את, וגם חכמה, ובכל זאת עזב אדונך את ביתו ונשים אחרות לקח לו. אם לא ישוב לנחלתו סופך שתתייבשי בבדידותך ורק מזימותיהם של קרוביו יחממו אותך." איש-בודד היטה את ראשו, רכן לעברי והסתכל בעיני, כאומר לעוץ לי עצה יקרה. "אישה טובה וחרוצה את, גוּלְגָ'אן, הכול מדברים בזכותך. בכל המלאכות את עושה חיל וגם את סודות הריפוי את יודעת. ברכה את בכל בית שתשבי בו, גוּלְגָ'אן, וראויה את לגורל טוב מזה שיעד לך אוֹדוֹ קרובִי."

דעי, אחותי, אדם שליבו שחור – גם לשון של זהב תסגיר אותו, ובגלל זה לא עניתי לאיש-בודד על מחמאותיו אלא חישבתי בלבי מתי עתידים מִישְׁמִי ובעלה לשוב אל האוהל ולגאול אותי מחברתו של זה. ראה איש-בודד שאני שותקת והתקרב אלי מעט והמשיך ודיבר: צייד מוכשר אני. איילות ושועלים וצבאים וסוסי בר אני צד עם הבז הטורף אשר לי. מה שטוב לי לצרכי אני אוכל, ומה שאין לי צורך בו אני מוכר לבני אדם תמורת צמר וחלב וגבינות משובחות ואפילו מטבעות של כסף." איש-בודד הוציא מכיסו חפץ קטן, והושיט אלי את ידו. "ראי, כסף טהור!" אמר ופרש כף יד גדולה, חומה ומאובקת ומלוכלכת, ובתוכה פיסת מתכת מבריקה בברק שכמותו מעולם לא ראיתי. אני רוכנת ומתפעלת ואיש-בודד מתקרב אלי עוד כאומר לי, הסתכלי היטב, בדקי, אולי אפילו תרצי למשש, הן כסף טהור מונח כאן. אבל כשהתקרב יותר נרתעתי אני לאחור. ריח גופו החמוץ הגיע לאפי ואני ידעתי כי קרבה זו חשודה היא. ריח זה לא מן הראוי שאריח אותו.

"מבקש אני לקנותך, גוּלְגָ'אן." התקרב אלי איש-בודד מחדש וריכך את דיבורו שמא הבהילני בקולו החזק. "אישה טובה את, ויודעת לרפא ולשיר, אקנה אותך מידי אדונך. איש-בודד וגוּלְגָ'אן חופשיים ינדדו בערבות מונגוליה, כיאה לאנשים כמותם, אשר לעד זרים יהיו בין בני אדם. חיים טובים תחיי אתי, ואילו כאן סופך למות זקנה ובודדה."

שפחה אנוכי והוא קרובו של אדוני, אמרתי בלבי. אין לי רשות לגרש אותו ואין לי זכות להעליב אותו. רק מִישְׁמִי ואישהּ יגאלו אותי ממנו בשובם אל האוהל. אבל בינתיים המשיך איש-בודד והתקרב אלי, אגלי זיעה נובטים לו על פרצופו ונשימתו הולכת וכבדה, וקולו נאנח ולוחש באזני: "גוּלְגָ'אן, אישה טובה את, כוחות ריפוי גדולים כוחותייך. בואי אִתי, רפאי אותי, בואי, רפאי אותי, רפאי אותי מבדידותי." ולפת את גוּלְגָ'אן בזרועותיו והשכיב אותה על האדמה.

 שכבו שניהם על האדמה, גוּלְגָ'אן למטה והוא למעלה, ואברו הקשה הזדקר אל גוּלְגָ'אן מבעד למעילים. אז נחצה גופה של גוּלְגָ'אן לשניים: החצי שיש בו רגליים אמר, איבר חזק זה הנצמד אלי מבעד למעיל, שנים לא הרגשתי אותו. טוב לי הרגש הזה, נעים ומתוק, תנו לי עוד ממנו. והחצי שיש בו ראש אמר, הרגש נעים אבל האיש אינו נעים. לא בעלך הוא ולא אדונך, קומי והדפי אותו מעלייך. הדפה גוּלְגָ'אן את האיש והיכתה על גבו בכפותיה, אבל הוא צחק והמשיך ונשם לה לתוך צווארה. ריח פיו וריח תשוקתו עלו באפה, עלו ועלו עד שמילאו אותה בגל עצום של כעס. שטף הכעס את גופה וקרר את יצריה וצעק מתוכה בלי קול, הרפה! הרפה! אני איני בת כפר, אני גוּלְגָ'אן בת פָטִימֵה אשר כבוד גדול קניתי לי במעשי, מה שעשו לי בנעורי לא יעשו לי שוב!

צעק כעסהּ של גוּלְגָ'אן בתוכה, ופתחה גוּלְגָ'אן את פיה וצעקה גם היא אתו, ומגודל הצעקה התגלגל גופה על האדמה. היא מתגלגלת ואיש-בודד מתגלגל איתה, ושניהם מתגלגלים עד שרכבה היא מעליו והוא שכב מתחתיה. פרשה גוּלְגָ'אן את כפותיה ומתחה את אצבעותיה ולפתה את מי שמתחתיה ונעצה את עשר ציפורני הדוב אשר לה בעורפו. בכל כעסה ובכל כוחה נעצה, והדוב זינק ממקומו וצרח בכאב, "מה עשית?! מה עשית, אישה-שפחה, הרי פצעת אותי! דם יורד ממני!" ותפס את צווארו והביט בדם שהכתים את ידיו ואת המעיל.

אבל גוּלְגָ'אן אישה חדשה היא. אין בלִבה רחמים על הדוב, ולא מיהרה לחבוש אותו. ישבה והסתכלה איך יצא איש-בודד מן האוהל, איך עלה על סוסו כשהכאב והדם מבלבלים אותו, איך השתהה וחיבק את צוואר עצמו ולא פקד על סוסו ללכת, עד שעמדו מולו מִישְׁמִי ואישהּ וקרובים אחרים מקרוביו של אוֹדוֹ וכיתרו אותו במעגל. סוף-סוף הבינו השדים כי לחינם טרחו כל השנים האלה. לחינם עזבו את רוּם ולחינם רדפו את גוּלְגָ'אן עד מונגוליה. "די, מאסנו באישה הזו!" רטנו וירקו על האדמה. "עכשיו ניקח לנו את איש-בודד, וממונגוליה נסתלק לעד."

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 55 (גולג'אן)

קלף הקיסרית, פרק 55 (גוּלגָ'אן)

book front 001

שמעי, אהובתי, את הקולות אשר שומעות אזניה של גוּלְגָ'אן: צחוקים חנוקים וגניחות, ציוצים וצפצוף נשיקות, מילות אהבה ונשימות כבדות וקריאות תענוג וחיכוך איברים. והקולות קרובים אל גוּלְגָ'אן, רק בד ארוג מפריד בינם לבינה, פרחים עגולים של צמר צומחים ממנו ואיילות קטנות של צמר רצות עליו. מאז יצא אוּיֵרְטוּ עם אשתו ובניו הרכים לשרת את החאן בארצות המערב הכבושות, גרה גוּלְגָ'אן בבית מִישְׁמִי. זו מִישְׁמִי בת אוֹדוֹ אשר נפש גוּלְגָ'אן קשורה בנפשה, גדלה ונישאה לאיש וילדה בן, ואת גוּלְגָ'אן לקחה אל ביתה לגור אִתה כאם. מִישְׁמִי ואישהּ, מקום של כבוד עשו לגוּלְגָ'אן באוהלם, קרוב לתנור וקרוב למיטתם, מקום היאה לאימא רבת חכמה ושנים. זכרה גוּלְגָ'אן את המקום הראשון שהקצה לה אוֹדוֹ אדונה בפתח האוהל, בקור, לצד הטלאים, זכרה והודתה למִישְׁמִי ולאישהּ שכבוד נהגו בה ומקום לצדם ערכו לה. אבל הקולות האלה, מה תעשה אִתם?

שוכבת גוּלְגָ'אן בחושך ושומעת את הנעשה במיטתם של ילדיה, וגופה מתעורר גם הוא וקורא וצועק אהבוני, אהבוני. בארבעים שנותיה לא זכתה גוּלְגָ'אן שיאהבנה איש אהבה כזו שאוהבים שם מאחורי האיילות והפרחים, והיא מתגעגעת לאיש שיאהבנה ככה. וודאי תשאלי, אחותי, אהובתי, אוֹדוֹ אדוני היכן הוא. אוֹדוֹ אדוני מפקד גדול נעשה ואין הוא בא אל ביתו אלא פעם בכמה שנים. מאז מת חָבּוּל בכורו, את ימיו ולילותיו הקדיש לחאן הגדול של מונגוליה. מי יודע, אולי מן הלילות החסיר כמה, והשתמש בהם לצרכיו. יש אומרים כי בארץ צִ'ין לקח לו פילגשים שתיים ועוד אחת לקח בארץ סוּנְג, או אולי שתיים לקח בארץ סוּנְג ועוד אחת בארץ צִ'ין. כך או כך, מיטתו אינה חסרה את גוּלְגָ'אן. ובכל זאת שליחים הרבה שלח אלי ונתן בידיהם צעיפים כחולים וכתומים של משי, שקים מלאים בחיטה, ריבת מישמשים, וזוג מגפיים אדומים, רקומים דרקונים קטנים. ואני מקבלת את פני השליחים, לוקחת מידיהם את מתנותיו וחושבת, שליחים שלח ומתנות שלח אבל את עצמו לא שלח.

משעברו השנים ולא חזר אדוני, אמרתי ללבי: שְׁכח אותו, שְׁכח את האיש הזה שממולדתי חטפני ואל מונגוליה הקרה הביאני, את האיש אשר פקודות אין ספור ציווה עלי, את האיש אשר חיבה לא הראה לי, את האיש שעזבני בנחלתו בלי אדון להגן עלי. אמר הלב, טוב, איש זה אשכח. אבל את האיש שכילד בכה לתוך מעילך לא אשכח, ואת האיש שאת כאבו גילה לפנייך לא אשכח, ואת זה שנתן לך חסותו ומזונותיו אזכור, ואזכור גם את זה אשר את כל רכושו ואת ביתו ועדריו ואת ארבעת ילדיו הפקיד בידייך. ועוד המשיך לבי ומנה לי את כל הטובות שעשה אִתי אדוני, עד שקראו לי נכדי והסוסים התפזרו והאש בתנור התחילה דועכת. אז הודיתי לרוחות-הבית כי מלאכות רבות הביאו לעולם ובכולן אני עוסקת, ופנאי לגעגועים אין לי.

בואי, נשמתי, אמנה לך את נכדי: קִירוֹגוּצָ'אי, בנו השני של אוֹדוֹ אדוני, בנים שניים ובת אחת הוליד מאשת חיקו שהשיא לו אביו. ואִתו בביתו גם אישה שנייה, הלא היא אלמנת חָבּוּל אחיו, ואִתה הנער אשר ילדה לחָבּוּל ובת צעירה אשר ילדה לבעלה השני קִירוֹגוּצָ'אי. כולם יחד ילדים חמישה יש להם. אוּיֵרְטוּ, בנו השלישי של אוֹדוֹ אדוני, הוליד גם הוא בנים שניים, אבל רצה הגורל ורחוקים הם מעיני גוּלְגָ'אן. משרה טובה מצא לו אוּיֵרְטוּ בין הפקידים המונגולים אשר בארץ רוּם מולדתי, ונדד לשם עם אשתו ועם בניו.

שבעת הנכדים האלה תחת ידי נולדו, אני משכתים מבטן אימם ואני משחתים בשומן לנקותם. עבותות של אהבה קושרים ביני לבינם, אבל לא כמו אלה שביני ובין הנכד השמיני. נכדו השמיני של אוֹדוֹ, בנה של מִישְׁמִי הוא. ביום שילדה אותו אימו, היא מִישְׁמִי אהובת נפשי, שלג חזק של סוף החורף ירד בנחלתנו, ושטיח לבן כיסה את האדמה. אותו יום יצאתי להיטיב את הגדרות המקיפות את העדרים, ולבדוק כמה רזו הבהמות בחודשי החורף. את העזים ליטפתי ואת הסוסים עודדתי כי הנה קרובה לידת האביב, ואחר כך עמדתי להקשיב לדממת השלג. זו דומיית סוף החורף, כדאי לשמוע אם בא אליה איזה קול להפריע לה, יללה של שועל, קריאת זאבים, או, ישמור אותנו אללה, נהמה של דובים. אבל דממת השלג הלבן שלימה הייתה ולא באו חיות טורפות להפריע אותה, עד שנחה דעתי, ועליתי על סוסי לשוב ולרכב אל ביתי.

והנה פילחה את הדממה צעקה אחת, מבוהלת וכואבת וחדה, צעקתה של מִישְׁמִי בתי, שבא תינוקה וביקש לבקע את גופה ולפרוץ לאוויר העולם. אני עצמי לא זכיתי ללדת, אבל לידות רבות ראיתי ושמעתי בימי חיי. מיום שנתנו לי גָ'נִינֵה סבתי ואֵם האדמה מלכתי, את חכמת הריפוי – לידות רבות גם יִילדתי בעצמי. אבל כל הלידות האלה אינן שקולות כלידה זו, כי מִישְׁמִי שלי היא הצועקת. גופה הרך, שמיום שמלאו לו שלוש שנים אני מחבקת אותו ומנשקת, הוא הוא שמתייסר.

עוף, רחף, זירזתי את סוסי, ובדממה הלבנה צעקתי גם אני: מִ י שְׁ – מִ י  – – –  לא בכדי שתענה לי, כי מה תענה עכשיו כשבטנה מתהפכת, אלא כדי שתשמע שהנה אתה אני צועקת וביחד אתה אלד. ציריה מפלחים את רחמי, ייסוריה עוברים בין רגלי. אָיי אללה הרחום, אָיי מלכת האדמה, אם תמות מִישְׁמִי בתי קחו אותי איתה אל העולם הבא, ואם תחיה, תנו גם לי חיים, לצדה.

לא מתה מִישְׁמִי בתי. באוהל כרעה ואני ליָדה וקרובות אביה הזקנות מסביבה, ודמה נשפך על שטיחי הצמר והיא צועקת ואני צועקת וכולן צועקות אתה, והנה הגיח ראשו של הילד, אדום כולו ממאמץ ומדם, ואחריו גופו שאיבר קטן משתלשל ממנו ומכריז על זכרותו, וחבל טבור כחול נמשך ונמתח וקושר אותו אל אמו. אז לקחתי אותו בזרועותי וחתכתי את החבל וניקיתי אותו מן הדם ומשחתי אותו בחמאה ושמתי אותו בחיקה של אמו, והנשים הוציאו את השטיחים המלוכלכים והביאו תחתיהם עורות חדשים, ואבני חן כתומות תלו באוהל להגן על היולדת, וקמעות משיניו של דוב הטמינו במיטה להגן על הילוד, והודו לרוחות-הטובות בדמעות בעיניהן ובצחוק בפיהן, וברכו את מִישְׁמִי שנכנסה ובאה אל עולם האמהוֹת.

זה השער אל עולם האמהוֹת – גופי לעד לא יעבור בו. אבל רוחי – עקשנית היא, דחפה ודחפה ונדחקה עד שנתנו לה ועברה, ונכנסה עם ילדים שאינם ילדיה ואמרה, הנה, גם אני אֵם. 

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 54 (גיל)

קלף הקיסרית, פרק 54 (גיל)

book front 001

אדי הגיע לסן פרנסיסקו ובא לבקר אותי, מלא מרץ וסיפורים על המֵיצב החדש שהוא מתכנן. הפעם זה משהו עם עץ. את זוכרת את עץ המשאלות בקבר רבי שמעון בר יוחאי, זה שכולם קושרים אליו צעיפים, ממחטות ישנות, קרעי ניילונים משומשים ופיסות נייר מצהיבות, ובעיני הוא נורא מכוער? העץ הזה הוא ההשראה שלו. עכשיו הוא מחפש עץ מתאים בתל אביב, ורוצה לתלות עליו המון פתקאות עם משאלות שעוברי אורח יכתיבו לו. בקשות יומיומיות קטנות, חלומות גדולים לעתיד, משאלות אישיות, משאלות לאומיות, חלקן בוודאי יסתרו זו את זו, אבל לכולן יהיה לו מקום. אדי מפרט ומסביר ואני נעשית חסרת סבלנות. יש לי תחושה שהוא מספר את כל זה רק בכדי להימנע מלדבר אתי על משהו אחר.

אבל הפעם היינו ביחד הרבה זמן, אצלי בבית, בלי שום הפרעה, (חוץ מכמה טלפונים של סוּגִ'י, שדואגת שמא הוא יחטוף לה אותי, ולא מבינה שאין לו סיכוי) עד שגם הדברים הלא נאמרים נאמרו. בהתחלה חשבתי להציע לו שנטייל בעיר, נבקר בגלריות (אולי נקפוץ לגלריית האמנות של דיק, צחקתי ביני לביני), אבל לא הצעתי. נשארנו לשבת זו מול זה, אני על הכיסא שכמעט מתפרק והוא על מיטת הפוטון שלי, שמשמשת גם כספה לאורחים, ובינינו שולחן, כוסות, משקה מחלב סויה, עוגיות, וגם חוֹמה בלתי נראית, עם גראפיטי בעד או נגד הפלות. כשהוא סיפר על העץ של רבי שמעון בר יוחאי נזכרתי שהוא וסבתא ג'וֹיָה חיבבו מאד זה את זו. "סבתא שלי שאלה עליך כמה פעמים, התגעגעה אליך." אמרתי לו. "אז סיפרתי לה שנפרדנו. 'למה את אומרת נפרדנו, מה יש לִפָּרֵד?'" חיקיתי את סבתא שלי וצחקתי. אבל אדי לא צחק אלא ענה ברצינות, "באמת, למה נפרדנו?" ואני הבנתי שכריתי לעצמי בור. "שוב נחזור על זה?!" עניתי כמעט בצעקה, מנסה לטפס מהבור למעלה, אבל לא מצליחה. "למה את כל כך תוקפנית?" אמר השובה שלי. "אף פעם לא נוכל לדבר על עצמנו בטון יותר רגוע? אולי נשמע מוסיקה?"

הדיסקים אצלי כל כך רבים עד ששום כָּן לא מכיל אותם, והם שוכבים צפופים בתוך שידת מגירות, מסוג השידות הגדולות שמשמשות בדרך כלל לבגדים תחתונים או לבגדי תינוקות. מגירה ראשונה – חיתולים: מוסיקה עממית מהודו, מפרס ומתורכיה. מגירה שנייה – גופיות קטנות: מוסיקה מימי הביניים באירופה. מגירה שלישית – מכנסיים זעירים ליום יום: מוסיקה קלאסית, בעיקר באך ושוברט, והרבה רביעיות כלי קשת. מגירה רביעית ואחרונה – סינרים וגרביים: זמרות. זמרות ג'אז, זמרות אופרה, זמרות פופ, כל מי שאני מעריכה. בחרתי דיסק של רביעיית מיתרים וחזרתי לשבת. במשך כמה רגעים הקשבנו בשקט, זה היה עיבוד מעניין לשיר עממי ממונגוליה. מוזר לשמוע שיר-עם מונגולי מנוגן בכינורות, בוויולה ובצ'לו, ובכל זאת נהניתי. פתאום נזכרתי שזה הדיסק שהופיע אצלי בחלום ההוא, עם הקיסרית, ועוד מעט תגיע גם היצירה לרביעיית מיתרים וזמרת. אדי היה רציני ומהורהר ובהה לתוך מסך הטלוויזיה. הטלוויזיה לא פעלה, והמסך היה שחור ופנוי כולו בשבילו, שיכניס לתוכו את כל התמונות והזיכרונות שעלו לו בראש. גם אצלי עלו תמונות קטועות מהחלום: חבלים ארוכים, קיסרית במערה, בחור שמתפרץ אלי הביתה עם סוסים ועזים. בסוף הוא התחיל לדבר, כרגיל לאט ובשקט, שוקל כל מילה:

"אם היית לבד, זה היה סיפור אחר. אבל גם אני הייתי שם, לידך. מרב שחשבת על עצמך שכחת ממני לגמרי. בוודאי שהגוף שלך הוא שלך. אבל העוּבר היה של שנינו, נכון? אולי יכולת לתת לי קצת מקום בהחלטה הזו? אפילו לא שאלת לדעתי. הכול היה כל כך מובן מאליו בעינייך. אני אגיד לך משהו. משהו שאין לו הסבר. כשליוויתי אותך לבית החולים הרגשתי שכל זה כבר קרה לנו פעם. שהיה כבר עולם אחר וחיינו בו, את ואני, בלי הילד. והזיכרון הזה היה כואב ועצוב, זיכרון של צער, אולי זה מצחיק אותך מה שאני אומר, אבל אני לא רציתי לחוות את זה שוב."

השיר המונגולי נגמר וההד שלו התעכב עוד רגע בחדר. עד שהתחילה היצירה עם הזמרת כבר הצטברה לי בחזה כמות מעיקה של חמלה, כי אדי ישב על הפוטון שלי במבט פגוע ובגוף מכווץ, כמו ילד קטן שצעקו עליו ודווקא הפעם הוא לא עשה כלום. לא יכולתי להכיל את הרגש הזה וקמתי וחיבקתי אותו, מתוך אהבה והתנצלות חיבקתי אותו, כאילו הבנתי פתאום שבעולם הזה של נשים וגברים, עכשיו אנחנו המין החזק ואסור לנו לחזור על הטעויות שהם עשו. ככה התחבקנו כמה רגעים עד שהגודש הזה שהצטבר לי בלב נרגע.

אבל משהו התעורר במקומות אחרים. לא התכוונתי להתחיל איתו, אני מבטיחה לך שזה אפילו לא עלה בדעתי. ובכל זאת פתאום זה קרה ותפס תאוצה ונעשה עניין ברור מאד: גיל (אישה) ואדי (גבר) מתעלסים על המיטה. וגיל היא אולי המין היותר חזק, אבל אדי הוא עדיין המין היותר גדול. וזה מבלבל אותה ומפריע לה, לגיל, שרגילה לסוּגִ'י הקטנה, למגע נשי חלק, ופתאום מישהו גדול כזה עוטף אותה, והנוכחות שלו דומיננטית, שעירה, חודרנית. זמן קצר של התעלסות והוא כבר מנסה להיכנס לה לתוך הגוף, ויש לו כוח, בזה אין שום ספק, וכשהוא מנסה משהו הוא גם מצליח, וכל העניין הזה כואב לה ומציק לה ולא נוח, והמין החזק כבר מתחילה להתעצבן ולכעוס, כמעט לשרוט אותו מרוב כאב, עד שהיא מצליחה להפסיק את כל זה ולהתנתק ממנו. עכשיו היא שרועה על הגב, משתחררת מהחזייה שעוד נשארה תלויה לה על הכתפיים, סוף סוף עירומה לגמרי, אבל זה לא משנה כי הכול נגמר, שניהם שוכבים ומסתכלים בתקרה, השמש בחוץ שקעה והדירה כולה בחושך, מכוניות חולפות מאירות לרגע את קצה הקיר. גם המוסיקה השתתקה.

"זה לא מסתדר." אמרתי בסוף. "זה מאד שונה מלשכב עם אישה."

"אני בטוח." (שתיקה)

"אני פשוט כבר לא רגילה לזה." (שתיקה ארוכה)

"את חושבת שתוכלי להתרגל לזה מחדש?"

"בשביל מה? טוב לי עם נשים."

"חשבתי שתרצי לחיות אִתי."

"מה פתאום?! איך בכלל אתה מציע את זה? הרי יש לי חברה!"

אדי קם והתלבש לאט. "חשבתי שתרצי."

הביטחון שלו כל כך הרגיז אותי עד שהתיישבתי עירומה, לא היה אכפת לי שיראה את כולי, כמו שאני, ואמרתי: "רציתי. ועכשיו התחרטתי."

אדי סידר וקשר מחדש את הקוקו שלו ופנה לקחת את הדברים שהביא אִתו. כובע וארנק, נידמה לי. "אני הולך עכשיו. תחשבי על זה." הוא אמר. "את תבחרי את מי שתחיי איתו לפי האהבה שלך אליו, לא לפי מה שיש לו בין הרגליים. לכסות אותך? נהיה כאן קריר." הוא הניח עלי את החלק הפנוי של כיסוי המיטה במקום שמיכה, נישק אותי על המצח והלך.

נשארתי לבדי, עירומה וארוזה בתוך כיסוי המיטה, נחשולים של מחשבות מתנפלים עלי בזה אחר זה. כל פעם שמגיע גל גדול כזה של בלבול או של צער, צריך לקפוץ למעלה, גבוה, כמו שעשיתי בים כשהייתי ילדה קטנה: "הנה בא גל! הנה בא גל! הופ – עבר!" אני צועקת בתערובת של פחד ושמחה, והגלים ממשיכים ובאים עד שאימא שלי תופסת אותי ביד ואומרת "מספיק! בסוף תבלעי מים!" באמת כבר יש לי טעם מלוח בפה, האף שלי מלא והעיניים דומעות. הבכי מנצח וכל הצער מתגלגל לו החוצה, ואתו רגשות אשמה וחמלה על סוּגִ'י, כי אולי אני בכלל לא אוהבת אותה, אולי התאהבתי בה רק בגללךְ, כי הרי אותךְ זה ברור שאני עדיין אוהבת, אבל את אוהבת מישהי אחרת, ואולי זה אדי שאני עדיין אוהבת, אבל איך אני יכולה לאהוב אותו, הרי הוא גבר ואני אישה.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 53 (ג'ויה)

קלף הקיסרית, פרק 53 (ג'וֹיָה)

book front 001

בואי, תַּזְרִי לי לקלף. רק הקליפה הדק אַת מוציאה, וחותכים. עכּשיו שאת אמרת שאת רוצה לנסוע לַמֵרִיקָה, בא לי צַר גדול, איך יצא לי הגורל שאני לא יהיה על ידך. מה לַשׂוֹת, העיקר שֶׁתִמְצִי, בֶּזְרַדַשֵּׁם, איזה חתן טוב, שאני רוצה לִיוֹת בּבֵּרית מילה. למה לא? למה את אומרת ככה? מה תַּשִׂי שתהיי זֵקֵנה? לא יהיה לך נכדים? תִּרִי אותי איך אני שמחה שיש לי נכדים כּוֹמוֹ שאת. כבר שהיית קֵטנה היית עוזרת לי, מסתכלת אותי איך אני שמה את הַעלים במכונה, זה עם הידית שמסובבים, שיטחון אותם. עכּשיו לא צריך, שיש לי את המכונה חשמלית. אָמָה הַצִיצוֹת לא יוֹצִים אותו הדבר. שהיו טוחנים עם הידית שמסובב, היו יוֹצִים יותר טובים. בטח שהיה לוקח הרבה זמן, אָמָה אֵל זמן אֵרָה מָס בָּרָטוֹ. הזמן היה יותר בזול.

ביום שישי, שאת שרת לנו בשולחן, אני כּוֹמוֹ נולדתי חדשה. על בֶּמֶת, אחר כך בלילה ישנתי כל כך טוב, השירים שלך באוזניים שלי, כּוֹמוֹ תינוק. אצלנו בְּבּוּרְסָה היה אחד שהיה שר יפה כּוֹמוֹ שאת שרת. השירים האלה, היֵשָנים. אלה שרק הזֵקֵנות של בּוּרְסָה היו זוכרות – הוא הייתה שר. כמה היו מבקשים אותו נוֹצֵ'ה דֵה שבת, ליל שבת, שאוספים כל הבחורות והבחורים, בוא תשיר על יד הבית שלי, לא, בוא על יד הבית שלי, לא, בוא לפּה שאימא שלי רוצה לשמוע אותך, נכין פירות וְממתקים מִהכי הטובים של בּוּרְסָה. לא, הוא היה אומר, בֵּלי הממתקים. שהוא לא רצה שיבואו בשביל האוכל. רצה שיבואו רק בשביל השירים. טוב. היו אומרים באיזה מקום וְבּאים כולם, והוא הייתה שר, איזה יופי:

אַרְבוֹלֵס יוֹרַן פּוֹר לוּבְיַס

אִי מוֹנְטָנְיַס פּוֹר אָיְירֵס

אַנְסִי יוֹרַן לוֹס מִיס אוֹז'וֹס

פּוֹר טִי, קֵרִידָה אָמָנְטֵה.

זאת אומרת, כּוֹמוֹ שהעצים בוכים בשביל גשם, כּוֹמוֹ שההר בוכה שיבוא לו איזה רוח, ככה העיניים שלי בוכים בשבילךְ, מִרוב שאני אוהבת אותךְ. עכּשיו מוסיפים בפנים את הבשר, שיטחון עם הַעלים. על בֶּמֶת הוא אהב איזה בחורה אֶחָת בְּבּוּרְסָה, אָמָה חיתנו אותו בִּיסְטַמְבּוּל, עם איזה בת של עשירים. אחרי הרבה שנים, שהיה בא לְבּוּרְסָה, היה שר ליד הבית של הראשונה, אַרְבוֹלֵס יוֹרַן פּוֹר לוּבְיַס, שהיא תִדע שהוא זוכר אותה.

השירים יש להם כוח גדול, גם שמנגנים. צָת מלח, צָת פלפל, וְמוכן בשביל לַשׂוֹת את הַצִיצוֹת. את יצאת כּוֹמוֹ הדודה, זכרונה לברכה, אחות של יוֹסוּף, שהיא הייתה יוֹדַת לשיר וְלנגן. גם אני ניגנתי שהייתי קֵטנה, והיה לי גם מורָה, אָמָה אחר כך, שֶׁנָסַתִי לַבוֹד עם המשפחה הזאתי בִּיסְטַמְבּוּל, עזבתי הכול. דווקא הייתי אוהבת את זה הרבה, אָמָה פִּתוֹם יצא לי שאני נוֹסַת – שכחתי מִהכל. מה זה החיים, איך עובר. יותר גֵדולים תַּשִׂי אותם, זה קֵטנים. ולא צריך את הכף, עם היד תקחי, זה בִּדִיוק המידה. ככה, לאט לאט, יש לנו זמן. בינתיים אני יספר לך על הַאַרְגָס. את זוכרת שאני אמרתי לך תזכירי לי, יש לי עוד סיפור עם אַרְגָס – זה זה.

אבא שלי, זכרונו לברכה, אני סיפרתי לך שהוא מת כל כך צעיר, דִיצָ'דוֹ. הוא היה מוכר שמן זית, עובר ממקום למקום, בַּכֵּפרים, מוכר, קונה, הכול בשביל השמן זית. זה בקיץ. וְבּחורף הוא היה עובד בּבּניינים, עושה את הפח, פחח. היה מקבל עבודות גֵדולות בּבּניינים שבונים, עושה להם את כל הַקָנָלִיזִיסְיוֹן, הצינורות. לפני שמת, מסכן, עשה עבודה באיזה בית גדול, נתנו לו על זה שֵׁטר. השֵׁטר על השם שלו, שמגיע לו כסף, המשכורת. בא, חוּץ מִפֹּה, המגיפה הזאת, והוא בְּחֵצי יום הלך. אימא שלי, זכרונה לברכה, מִרוב הַצַר שהיה לה, לקח כל הדֵברים שלו, הניירות, הכול, שמה באיזה אַרְגָס, וסגרה. אני עוד לא היה לי שֵׁנתיים. ושנים היא שמרה את הַאַרְגָס הזה בֵּלי לפתוח. אף אחד לא נוגע. ככה עד שבא יוֹסוּף והתחתנתי.

שהתחתנתי עם יוֹסוּף, אימא שלי אמרה, הנה, ניתן לו שהוא יסתכל בניירות. למה שהיא לא יָדָה לקרוא, לא באותיות החדשים של הלטינית, ולא באותיות של הערבית שהיו כותבים מקודם. אָמָה יוֹסוּף הוא ידע טוב לקרוא, גם זה וגם זה. טוב. באנו השֵׁלושתנו איזה ערב בחדר, ויוֹסוּף פתח את הַאַרְגָס. יצא לו השֵׁטר הזה, שמה כתוב כמה לירה תורכית מגיע על עבודה פחחות שעשה אדון חיים בן רפאל. אימא שלי ואני, איך ששמענו את השם שלו – התחלנו לִפְכּוֹת איזה בכי, כּוֹמוֹ שלא עבר תֵשע-עשרה שנה מיום שמת. בוכים, בוכים, ויוֹסוּף הוא לא יוֹדַת מה לַשׂוֹת. תפסיקו, תפסיקו, לא צריך, לא צריך, ואנחנו השתֵינו בוכים כּוֹמוֹ מִשוגע. הוא ראה זה, לקח את השֵׁטר, קרע אותו. קְרִיק-קְרָק עשה אותו חתיכות חתיכות, אין יותר כלום.

ראינו זה, הִחליף לנו הבכי בצֵעקות. למה? מה עשית? למה קרעת זה, היינו הולכים לוקחים את הכסף! זה הרבה כסף! למה עשית ככה, אפילּו שעבר זמן, אולי היו נותנים לפחות איזה חלק! עכּשיו הלך את הכסף הזה! והוא אומר לנו, מה אני יַשֵׂה, אני רציתי שתפסיקו לִפְכּוֹת. מה יש, אנחנו צועקות לו, צָת בכי לא ראיתָ? צָת בכי זה כלום, מה קרה, בשביל זה לקרוע? כזה שׂכל היה לנו. תֵשע-עשרה שנה שלא ידענו מִהשֵׁטר הזה לא בכינו. עכּשיו שבא והלך – בכינו.

תִּרִי איזה יופי, מהר מהר גמרנו הכול. שזה השתֵינו ביחד – על אֶחָת שתיים עשינו כל הַצִיצוֹת. יום אחר נַשֵׂה גם בּוּרֵקִיטַס שאת אוהבת, אלה עם האגוזים בפנים. עכּשיו אני ישים אותם בסיר ואת תשירי לי איזה שיר יפה, השיר עם העצים שבוכים.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 52 (גולג'אן)

קלף הקיסרית, פרק 52 (גוּלגָ'אן)

book front 001

אחרי שמת חָבּוּל, באו מחשבות של יאוש וביקשו להתגורר אצל גוּלְגָ'אן: מי יעזור לי מן השמים? אללה אלוהי המוסלמים שנטבחו בבוכרה? ישו אלוהיה של תמרה שהרג אותה אדונה בסכין? טְנְגְרִי המונגולי אלוהיו של בני חָבּוּל? לא. ריקים השמים מחמלה, נקיים מכל דאגה לגוּלְגָ'אן. הנה כרתו עוד איבר מאיבריה והוסיפו מום על מומיה, והשדים חוגגים ושותים את בכייה.

בזבזה גוּלְגָ'אן את זמנה במחשבות, אבל אוּטָגַן הזקנה לא בזבזה אלא קמה ועשתה מעשה. לבשה את מעילה אשר פעמונים ועצמות וגולגלות קטנות וגם אברו המקומט של שור משתלשלים ממנו, לקחה את הקטורת ואת התופים, ומיהרה אל נחלתו של אוֹדוֹ. זה אוֹדוֹ אשר מתה אשתו, זה אוֹדוֹ ששפחתו עקרה, זה אוֹדוֹ שגם בנו בכורו מת. "הִשליכו הרוחות-הרעות חבל ותפסו את נשמתו, כדרך שאנחנו צדים את סוס הבר," אמרה אוּטָגַן הזקנה, ובלי לחכות שישוב אוֹדוֹ מן הקרב נכנסה וישבה באוהל בנו אוּיֵרְטוּ. הזמן קצר והאסונות מרובים, את החבל שקשרו הרוחות-הרעות לנשמתו של אוֹדוֹ יש להתיר.

התקבצו סביבה קרובי אדוני ובניו ונכדיו ואני ביניהם, צפו בשתיקה במעשיה, ומילאו אחר הוראותיה. "הביאו לי בגד מבגדיו של אוֹדוֹ," פקדה אוּטָגַן, והביאו לה את מעיל החג הכחול שקישוטים סגולים רקומים לו על צווארונו. "הביאו לי מנת בשר טובה וגדולה לשחד בה את השדים," ציוותה אוּטָגַן, והגישו לה נתח יפה של בשר סוסים מיובש. "וחבל ארוך עשוי כולו קשרים קשרים," הורתה, ונתנו לה חבל חזק קשור רצועות רצועות של עור. "וסכין." והושיטו לה את סכין המטבח החדה. החזיקה אוּטָגַן בכל אלה, פנתה אל השדים ואל הרוחות-הרעות ואמרה:

הרוחות-הטובות מסייעות לי, אבותינו ואמותינו הקדמונים עומדים לצדי.

אני קוראה לכם, אשר רוכבים על עז שחורה ועל עז צהובה,

לכם, אשר תנועתכם מהירה ותאבונכם גדול,

לכם, אשר ניזונים מן המעשים הרעים ומן הצער והפחד של בני האדם,

ומשוטטים בנחלת אדון הבית הזה אוֹדוֹ:

לכו מכאן וחפשו לכם משכן אחר,

לא בנחלותינו ולא באוהלינו ולא בתוך נשמותינו.

אני קוראה לכם בקולן של הרוחות-הטובות, בשמם של אבותינו ואמותינו הקדמונים,

ואתם אינכם יכולים להתנגד לי.

 זה המעיל הכחול יושב כאן במקום גופו של אוֹדוֹ, קחו את המעיל ולכו מכאן.

זה בשר הסוס מונח כאן במקום נשמתו של אוֹדוֹ, אכלו את הבשר ולכו מכאן. 

זה חבל העור הקשור כאן הוא החבל שקשרתם לצווארו.

הנה אני מתירה אותו. הנה אני מתירה אותו.

הנה אני מתירה אותו. הנה אני מתירה אותו.

הנה אני מתירה אותו, הנה אני מתירה אותו, המשיכה אוּטָגַן ודיברה, ובזה אחר זה פרמה את הקשרים שבחבל. עם כל קשר שנפרם הלך מבטה והזדגג והלך קולה והתכהה, גופה כולו התנדנד וידיה אחזו בחבל בכוח. הנה אני מתירה אותו, הנה אני מתירה אותו, קראה בקול חזק ומפחיד, הנה אני מתירה אותו, הנה אני מתירה אותו, צעקה ולפתה את הסכין, הנה אני מתירה אותו, הנה אני מתירה אותו, וחתכה באחת את החבל.

ככה שיחררה אוּטָגַן את אוֹדוֹ אדוני מגורלו הרע, ובירכה אותו ואת בני משפחתו שיצליחו בכל מעשיהם, ועוד המשיכה ובירכה את כל המונגולים כולם. זאת הברכה האחרונה היטב פעלה, לא עברו ימים ארוכים ונתבשרנו על ניצחונות החאן במזרח ובצפון ובדרום, וגם במערב. אָיי, אחותי, נשמתי, נצחונם במערב כאב גדול הכאיב לי, כי הנה קיימו את איומם ובאו אל בגדאד, זו עירו של הכליף הקדוש, צאצא הנביא, ובזזו אותה ושחטו את תושביה וגם את הכליף עצמו לקחו בשבי. בעינוייו הנוראים, ירחם עליו אללה, סיפר להם אדון המוסלמים היכן החביא את אוצרותיו, ואל בורות עצומים מלאים לבנים של זהב הביא אותם. הסתנוורו המונגולים מברק הזהב ורוקנו את הבורות בתאווה, עד שכל כלי הכסף וקישוטי הארמון עלובים נעשו בעיניהם כשיירים של נחושת זולה. לקחו המונגולים את הזהב, אבל את הכליף לא שחררו. לא הועילו לו זהבו ואוצרותיו, ולא שבע מאות פילגשיו, ולא אלף סריסיו, ואפילו לא מאות אלפי חייליו, כי עטפו אותו המונגולים בצמר פשוט, ירחם אללה על נשמתו ובגן עדן יושיבו לצדו של מוחמד, ועם סוסיהם רמסו אותו למוות. 

ברייה קטנה אנוכי, והגורלות הכתובים בשמים גדולים ממני, ובכל זאת התאמצתי להבין ושאלתי, כל הדברים האלה אשר מתרחשים על אדמתו של אללה – מה פשרם? איך זה מת הכליף הקדוש אבי המוסלמים? ולמה נתנו השמים את חייו בידי האנשים אשר אצלם אני יושבת? הן אוֹדוֹ אדוני – חסד גדול עשה לי, ולוחם טטרי הוא. חָבּוּל בנו – אהבה גדולה אהבתי אותו, והנה מת למען החאן. קרובי-אדוני אנשים טובים הם, אך אינם מוסלמים, וחסותם ומזונם נתנו לי, שאיני מונגולית. הטלטלו מחשבותי לימין ולשמאל, עד שנעצרו ונזכרו בגָ'נִינֵה בסבתי. על סלעי ההרים במולדתי היא יושבת, מקלפת ורוקחת ומבשלת ועושה, ידיה תמיד עסוקות ולשונה תמיד מזמרת. "אָיי, גָ'נִינֵה, סבתי הטובה, איך אשנא את האנשים האלה אשר משפחה נעשו לי?" "אָיי, גוּלְגָ'אן נכדתי," ענתה לי סבתי, "רעה השנאה לבריאות. מוטב תבשלי להם נזיד של בשר שטובות סגולותיו לעצמות וללב."

כעצת גָ'נִינֵה סבתי עשיתי, ומי קרח הפשרתי בסיר, ושומן מזנבה של כבשה יצקתי לתוכם, ונתחים של בשר שמתי בהם, ובצלים ושומים זרקתי אליהם, ועשבים ריחניים שטובה מידתם לגוף ולנפש הוספתי, וערבבתי וברכתי את מה שבמים, עד שנמלא האוהל בריחות התבשיל ועמד אפוף עשן כמטבחו של החאן. בא אוּיֵרְטוּ, אדוני הצעיר, ובאה אשתו עם בניו הרכים, ובאו קרובי אדוני וחיבקוני ונישקוני ואמרו לי, "גוּלְגָ'אן שפחת אבינו היקרה לנו כאם, מלא הבית בריחות תבשילייך ובאהבתנו אותך." 

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠