קלף הקיסרית, פרק 61 (גוּלגָ'אן)
רבתה התכונה בביתה של מִישְׁמִי בת אוֹדוֹ, ורבתה התכונה בנחלת אוֹדוֹ כולה. אלה מקשטים ואלה צדים, אלה מנקים ואלה מכינים את המיטות, וכולם נרגשים ושמחים, וכל רגע עוצרים ממלאכתם ועומדים ומקשיבים, אולי כבר נשמעים במרחק הדי דהרות הסוסים. וגם אנוכי עסוקה אִתם, מיטיבה את האוהל ומבשלת מטעמים, פורשת שטיחי חג ומזילה דמעות.
ארבעים וחמש שנים מלאו לי בזמן ששלח אוֹדוֹ אדוני שליחים והודיע כי עוד מעט ישוב אל ביתו. שתים-עשרה שנים חלפו מאז יצא אל הקרב ובינתיים זקנתי ויופי אין לי, ידי מקומטות מן העבודה ופני קשות מן הקור. אבל הזִקנה, בת זוג טובה יש לה, הלא היא החוכמה. ואני, גוּלְגָ'אן, תעיד עלי מלכת האדמה, היטב החכמתי בארבעים וחמש שנותי. ילדֵי אדוני ונכדיו וקרוביו כבוד גדול ואהבה רבה יש להם אל גוּלְגָ'אן, ובכל ענייניהם ועסקיהם ועדריהם ומחלותיהם וריביהם ואהבותיהם הם באים ושואלים אותי ומבקשים עצה. עכשיו כשישוב אדוני ויבנה מחדש את ביתו, את אהבת ילדיו וכבודם של קרוביו לא יקח ממני, אבל את חיבתו שלו מי יודע אם יתן.
סוף סוף נשמעו דהרות הסוסים, ואחריהם צעדי שוורים ופסיעות גמלים ורשרוש עגלות וטלטול שקים וקולות בני אדם ובכיו של תינוק. בשיירה גדולה חזר אוֹדוֹ אל ביתו, ואִתו שקים של חיטה ויריעות של משי, צרורות של תבלינים וכדים מלאים מעדני ארץ צִ'ין. ובין השקים והיריעות והצרורות וכל המטעמים, הביא גם שלוש נשים. בהירות פנים ומלוכסנות עיניים, אחת מהן תינוק בזרועותיה, שנייה כרסה בין שיניה, ושלשתן צעירות ויפות וצנועות ומשפילות מבט. אלה פילגשי אוֹדוֹ ואלה צאצאיו, ושלושה עבדים-ילדים מכרכרים סביבו לבל תמעדנה נשותיו ברדתן מן העגלה, לבל יטו הבהמות מדרכן, לבל יזוזו השקים ממקומם, לבל יזעיף אוֹדוֹ את מבטו. מפקד גדול נעשה אוֹדוֹ ורכוש רב צבר לו, פניו חמורות וגופו זקוף וכולו אומר סמכות.
ראתה גוּלְגָ'אן את כל זה ואמרה בלִבה, איש זה, אין לו צורך בי. עמדה מן הצד והסתכלה איך קפצו עליו בנו וכלותיו ובתו וחתנו ואֵחיו ואחיותיו ונכדיו וכל משפחתו, וראתה איך פקד על עבדיו לפרוק את המתנות מעל הגמלים, ושמעה איך דיבר בשבחי מסעותיו ותיאר לנכדיו את חוּבֵּלָאי-חאן, הוא השליט הגדול שתחת פיקודו זכה להילחם בארץ צִ'ין. ראתה ושמעה ותכף הבחינה כי מנגינת קולו עצבנית ועיניו מתרוצצות ומנוחה אין לו. ובאמת פקעה סבלנותו של אוֹדוֹ, ירד מעל סוסו, הדף מעליו את נחיל האדם וקרא, "וגוּלְגָ'אן שפחתי היכן היא?"
אלה המונגולים, כל ימיהם הם עושים על הסוס. אם לרגע ירדו ממנו, מסרבות רגליהם לשכוח את צורת האוכף, ומקושתות הן מתנדנדות מימין לשמאל כרגליו של ברווז. בין המונגולים אפילו הילוכה של גוּלְגָ'אן יש לו חן. אבל עכשיו כשירד אוֹדוֹ אדוני מעל סוסו היטב ראיתי: גם על רגליו הוא אומר כבוד. פניו חומות ומקומטות, עיניו השחורות מטילות פחד, עמידתו איתנה וידיו החזקות נחות לצד גופו. נחות הידיים רגועות אבל מאיימות, כאומרות, אנחנו ידיו של אוֹדוֹ-נוֹיוֹן, רגועות אנחנו, ומוטב לכם שככה נישאר.
והנה, אך ראה אותי אוֹדוֹ אדוני, התרכך מבטו ונחלש קולו, ובראש מורכן קרב אלי ואמר: "שֵם טוב עשתה גוּלְגָ'אן לאוֹדוֹ אדונה. מברך אוֹדוֹ את טְנְגְרִי, אל-שמי-הנצח-הכחולים, שהחייה אותו וזיכה אותו לשוב ולראותה. אם תסכים גוּלְגָ'אן, יכנסו כולם אל האוהל ויחזו במתנות אשר הביא לה מנדודיו." נכנסו כולם אל אוהלה של מִישְׁמִי וצעקו וקראו והתפעלו למראה המעילים הרקומים, שמלות המשי המבריקות, הנעליים המחודדות, המסרקים והתכשיטים והבשמים והכובעים המעוטרים אבנים קטנות, והבשר המיובש והפירות וחמאת השקדים אשר הניח אוֹדוֹ לרגלי גוּלְגָ'אן. ורק אני, גוּלְגָ'אן, דבר לא ראיתי, מלאו עיני דמעות ודילג לבי בתוך חזי. מה אכפת לי מעילים רקומים, מה אכפת לי כובעים משובצים, אוֹדוֹ אדוני מפקד גדול נעשה ונשים צעירות לקח לו, ועם כל זה, את גוּלְגָ'אן שפחתו לא שכח.
וכבר ציווה אוֹדוֹ ורכבו עבדיו על הסוסים ובחרו לו מקום יפה וראוי לאוהליו השניים, הקימו את האוהלים, שמו בהם את כליו ואת מלבושיו ואת חִציו וקשתותיו, והציעו מיטות לאורחים הרבים שבאו לברכו. ואוֹדוֹ מסתכל באוהלים ועיניו מבריקות וקולו הגאה שולח הוראות לכל עבר, ורק אל גוּלְגָ'אן שפחתו הזקנה הוא פונה בלחש, ותמיד בלשון של כבוד: "הנה חזר אוֹדוֹ אל גוּלְגָ'אן ולא יפרד ממנה עוד. אם תסכים גוּלְגָ'אן ותפתח את לבה בפניו כאשר עשתה בנעוריה, יתן אוהל אחד לעבדיו ולפילגשיו ובניהן, ואת האוהל השני יקח לעצמו ולאשתו-שפחתו גוּלְגָ'אן." ואני, אזני שומעות ועיני בוכות ולבי רוקד, איך זכיתי שככה יהיה גורלי, מה ראה בי אללה ומה מצאה בי מלכת האדמה להיטיב עִמי כל כך. הרי כל השנים האלה שהרחיק אדוני מביתו, אהבתה של גוּלְגָ'אן לא הרחיקה. להפך, כאובדת עצות עמדה במקומה, עמדה ועמדה עד שהשרישה שורשים והצמיחה ענפים וגדלה ונתעבתה ועץ גדול נעשתה. עכשיו ינוח אוֹדוֹ אצל העץ של גוּלְגָ'אן, ויברך אותם טְנְגְרִי בזִקנה טובה וחכמה.
♠ ♠ ♠
♠ ♠ ♠
אתי בן-זקן 