♦ 37 ♦
”הרבה זמן לא ראינו אותך, נעמה מותק, בואי, שבי, תאכלי משהו.” דוד רחמים הוביל אותי אל שולחן הסלון הגדוש עוגיות, פֵּרות, פיצוחים, ארבעה סוגי שתייה, צלוחיות להגשה וצלוחיות לקליפות, מפיות וכוסות וסכיני פֵּרות. ”את נראית קצת חיוורת, אולי אפילו חולה, שפעת או משהו?” המשיכה אותו הדודה תקווה ולפני שישבתי כבר מזגה לי מיץ. אחר-כך התיישבה לצדי והניחה את ידה על ירכי. ”מזמן לא ביקרת אצלנו, ספרי לנו, מה שלום החבר שלך? תביאי אותו פעם, אנחנו לא ברוגז אִתו. נכון, הצטערנו שנפרדת מקובי, אבל בחיים שלךְ את קובעת. מי יודע, אולי גם מיכאל נחמד, הא?”
ניחוח משפחתי, שכאילו פּוּזר מתרסיס, הציף את הסלון של תקווה ורחמים, את מערכת הישיבה בצבע בורדו, את שולחן הזכוכית עם המפה הסרוגה מתורכיה, את המזנון שבמרכזו טלוויזיה. סרטים אדומים שקישטו פעם מתנות או פרחים השתלשלו מן העציצים, ומן הקירות הבריקו צילומי הבנים – עם ובלי הנכד הקטן שנולד באמריקה, נופים תאילנדיים מצוירים בשמן, הרבי מלובאביץ’ ובידו דולר מבורך למזל, תבליטי מזכרת מפריס ומוונציה, ו”מָשָאַללַה” ממצריים, בערבית מסולסלת משולבת בין העיטורים. כל אחת מהתמונות נקבעה במסגרת שונה, במרחק אחר מהתקרה ומהתמונה שלידה. בבית הוריו של קובי באיסטנבול, דקורטורים מקצועיים תלו וילאות לבנים עם פס זהב, שיתאימו לסרוויס האירוח. בבית של תקווה ורחמים לא ביקר אף דקורטור, ואולי בגלל זה התרווח בתוכו ענן הריח המשפחתי וגרם שאפרוץ בבכי.
שניהם מיהרו להגיש לי ממחטות, מי קולון, כוס מים וכפית ריבה ”שתמתיקי קצת את הפה”. מרוב דאגה כמעט בכו בעצמם, מצטופפים לצדי בפנים שואלות.
”מיכאל ואני כבר לא ביחד,” בכיתי.
”מה?! איזה בנאדם הוא? אחרי שעזבת בשבילו את הבית, את קובי, אחרי שהכאבת לכל המשפחה שלך,” הזדעזעה הדודה תקווה, ”הפך לךְ את החיים והלך?”
”הוא לא הלך,” עניתי, ”הוא כאן, אבל הוא לא יכול להיות אִתי… בתור בן-זוג.”
”הוא היה צריך לחשוב על זה קודם,” כעסה הדודה, ”לפני שבלבל אותך בהבטחות.”
”לא היו שום הבטחות,” אמרתי, ”אנחנו אוהבים אחד את השני, אלא ש… אי-אפשר… אשתו נפטרה רק לפני שנה.”
”שנה זה באמת לא הרבה זמן, אולי הוא לא בשל לקשר חדש.” ניסה רחמים, כמו בכל מחלוקת, להבין גם את הצד השני.
”מה אתה מגן עליו?” נזפה בו תקווה, ”אתה לא רואה שהיא סובלת?”
”לא, לא, אני בסדר,” בכיתי, ”אני אסתדר, והוא יעזור לי בכול, בקניות, בכספים, הוא בא אִתי לכל הבדיקות, והוא יהיה אתי גם בלידה.”
דממה פתאומית ירדה על נופי השמן התאילנדים והרבי מלובאביץ’ כמעט שמט מידו את הדולר.
”בלידה?” לחשה תקווה, ”את בהיריון?”
”כן.” אמרתי.
”נעמה, התינוק הוא ממיכאל?” הרצין דוד רחמים, וכשהנהנתי הוסיף בחרדה, ”את יודעת למה אני שואל, זה חמור מאוד, את מוכרחה לעשות הפלה. הילד הזה הוא ממזר, הרי קובי ואת עוד לא התגרשתם… את לא יכולה לעשות את זה לעצמך, להורים שלך, לילד… תחשבי על הילד, למה הוא צריך לסבול?”
הסתכלתי בבבואתי המביטה בי מתוך השולחן, בין העוגיות לבין כוסות המיץ, ואמרתי, ”בגלל זה רציתי לדבר קודם כל אתכם, שתכינו את ההורים שלי. יהיה לי לא כל-כך נעים להרגיע אותם, להסביר להם ש… הילד לא יהיה ממזר כי… מבחינת הרבנות… קובי ואני לא היינו נשואים.”
נראה היה שהדודה תקווה לא עומדת בסדרת הבשורות. לחייה האדימו, וטיפות זיעה קטנות נִקוו לה על האף. ”מה זאת אומרת לא הייתם נשואים?” כעסה בגבות רועדות, ”הרי היינו בחתונה שלכם באיסטנבול, ההורים שלו שלחו לישראל חבילה שלמה של כרטיסי טיסה וגם אנחנו נסענו, זו לא בושה, אם היה לנו כסף כמו שיש להם…”
”תקווה, הכסף לא חשוב עכשיו, תני לנעמה לדבר,” הפסיק אותה רחמים. ”מה זאת אומרת לא הייתם נשואים, תסבירי לנו בבקשה.”
לאט ובפירוט סיפרתי להם איך החלטנו, קובי ואני, לערוך את החופה בארץ, בטקס אישי ואינטימי, שיאזן את קבלת הפנים הגרנדיוזית שתכננו לנו בתורכיה. תחילה חשבנו על חופה במחיצת כמה חברים, אחר כך על חופה לבדנו, ברבנות, ולבסוף ויתרנו על חופה בכלל. ובזמן שהסברתי התבהרו גם לי כמה דברים. למשל, שאני לא כל-כך חלשה ותמימה כמו שסברתי, הרי בכל זאת עשיתי כבר כמה סקנדלים בחיי הקצרים. ואם אני מפחדת לישון לבד, זה לא אומר שאין לי סיכוי… ופתאום הרגשתי את החיה שזיהה בי מיכאל, רובצת בסלון של הדודים, פרימיטיבית, מתגרדת בציפורניים מלוכלכות, נוהמת נהמות מלאות דוּאֵנְדֵה. אני אהיה בסדר, אמרתי לעצמי, אסתדר בלי מיכאל, ובלי קובי, רק עם הילד. ועם הסקנדלים. הרי נולדתי לחיות ביער, למה שדווקא עץ המשפחה שלי יפחיד אותי?
”השתגעת לגמרי?!” קטעה הדודה תקווה את מחשבותי, ”לא מספיק שאת בהיריון מהחבר שלך, שהוא כבר לא חבר שלך, עכשיו את מבקשת מאִתנו לספר להורים שלך שכל השנים גם לא היית נשואה?! מה יגידו עליהם במשפחה? את יודעת מה זה יעשה להם?”
”אבל… בנסיבות האלה…” אמרתי, ”זה עשוי דווקא להקל…”
”לא, לא, לא, על הקלה אין בכלל מה לדבר כאן,” אמרה תקווה וקמה והלכה אל החלון, ”אני בעצמי בקושי נושמת, אז מה יעשו ההורים שלך?”
”תקווה, תירגעי, תשתי קצת מים, מה ההיסטריה הזו,” אמר רחמים וקם אל אשתו וליטף את כתפה. ”נעמה צודקת, בנסיבות האלה, מזל גדול שהם לא התחתנו. היום זה דור אחר, תקווה, אנחנו הרי יודעים את זה,” והוא חזר לשבת מולי ושאל, ”אני מבין שהחלטת ללדת את הילד, נעמה?”
”כן.” אמרתי, ”ומיכאל יעזור לי.”
”אני שמח שהוא לא מתנער מאחריות.” דוד רחמים בדק במבטו את אשתו שליד החלון. ”אל תדאגי כל-כך, תקווה, הם יכעסו ואחר-כך יבינו, נו, החיים אף פעם לא היו פשוטים, בואי, בואי לכאן, נרים כוס מיץ לחיי הקָבָלֶרוֹ הקטן. העיקר שנעמה תהיה בריאה ושהכול יעבור בשלום.”
”הוא לא יהיה קָבָלֶרוֹ,” רטנה תקווה מאצל החלון, ”יש לו אבא, לא?”
”נכון, נכון, מה שם המשפחה של מיכאל?” שאל דוד רחמים ומזג לעצמו ולדודה שתי כוסות מיץ.
”פרנקפורטר,” אמרתי.
”פרנקפורטר. תראי, תקווה, איך הגורלות הסתובבו בכל העולם, מפרנקפורט ואיסטנבול עד בת-ים וירושלים, רק בשביל להפגיש אותם אצל נעמה שלנו בבטן. את יודעת, נעמה, אני בנאדם מאוד מאמין. מודרני, אבל מאמין. אני, למשל, מאמין שהכול קורה לטובה. ככה לימדו אותי ההורים שלי במצריים: כל עַכָּבָה – לטובה. לא תמיד מבינים את הטובה בהתחלה, אבל בסוף מבינים. שום דבר לא קורה לנו סתם, הכול כתוב למעלה.” והוא הניף את כוס המיץ כאילו הייתה כוסית יין וקרא, לחיים.
מלמעלה שלחו אותךָ אל הבטן שלי, ואני, למטה, ביקשתי למגר את כל חולשותי לפני שתגיח ממנה. חודשי ההיריון עברו עלי בלימודי נהיגה, בחיפושי עבודה, ואפילו ישנתי לבד בלילות, אבל עצמאות לא יולדים בקלות. בשיעורי הנהיגה נאבקתי בדוושת ההילוכים, ובכל פעם שהולך רגל התקרב לשפת המדרכה, האטתי. ”הוא לא יורד לכביש, סעי כבר, סעי,” גער בי המורה לנהיגה, כי לא ראה שלפני, על מכסה המנוע, מוטלת אנה המתה ופוקדת עלי, אל תסעי, הסתכלי סביבך, אסור שיקרה לך מה שקרה לי. במבחן הנהיגה נכשלתי, וגם במבחן שאחריו. עייפה וכבדה עברתי בטסט השלישי, אבל גם זה לא שם קץ לאוטובוסים ולהסעות של מיכאל: רשיון אמנם היה לי, אבל מכונית לא.
עד ללידה הוספתי כמעט עשרים קילוגרם שמשכו אותי מטה, אל שעות שינה הולכות ומתארכות. דווקא אז, בחודשים העייפים ביותר של חיי, נבעו מתוכי מעיינות נחישוּת: בבקרים, אחרי שהכנעתי את הסדין ונחלצתי ממלתעות השמיכה, הייתי נוסעת באוטובוס אל מסעדה במרכז העיר, שם מצאתי עבודה במטבח. הוטל עלי לסדר את המנות אחרי שיצאו מאצל הטבחים ולפני שהוגשו לאורחים: לקשט דגים בצנוניות מחייכות, להשיט ממולאים באגמים של רוטב מעוטר, וברגעי הפנאי לנגב עם המלצרים את הסכו”ם שיצא מן המדיח. ”תבריקו אותם, ככה,” הדגים לנו אחראי המשמרת, רודף שמלות גס-רוח ששנאתי מהרגע הראשון. ”תאוננו להם,” הוסיף וצחק, כשהוא מעלה ומוריד את המטלית לאורך הסכינים הניצבים בידו. בשעה שלוש – עדיין מסתירה את העייפות והגועל מאחורי חיוך – התנהלתי חזרה הביתה, ללמד שניים-שלושה זאטוטים נמרצים נגינה בפסנתר. ברווחים הצרים שבין העיסוקים שקדתי על תרגילי פיתוח קול, מבטיחה לעצמי שלמרות שנאלצתי לעזוב את האקדמיה, אזים את התיאוריה שבני עדות המזרח חסרים ’רקע תרבותי מתאים’ להיעשות מוסיקאים. בשבע בערב נפלתי שדודה על המיטה, מתוכה אירחתי את מבקרַי המעטים – מיכאל, חמדה, הדודה תקווה – וצללתי לשינה עמוקה עד הבוקר הבא. נפוחת רגליים, בחודש השביעי, ויתרתי על העבודה במסעדה, מחלתי על כבודי ונעתרתי להצעת הורי לשלם במקומי את שכר הדירה. מתוך ערפל הכעס שהסתיר אותם הצליחו לשלוח אלי הבלחים של תמיכה, בדרך כלל בצורת כסף או מצרכי מזון, ואני קיבלתי אותם לפעמים בטרוניה, לפעמים בתודה.
בדיוק אז, כשנדמה היה שאפשר להערך סוף-סוף לדבר החשוב באמת, הודיעו בעלי הבית הדתיים שלי שעלי לפנות את הדירה. ”מה פתאום? הרי יש בינינו חוזה לשנה,” נבהלתי, והם, בכנות מרגיזה ונוגעת ללב אמרו, ”מרננים אחרינו, מאשימים אותנו שהשכרנו את הבית לסוררת, שעוד מעט יהיה לך ילד לא חוקי…”
”מה לא חוקי פה?” כעסתי, ”לילד יש אימא ואבא.”
”זה נכון אצלכם, החילונים, אבל אצלנו… איסור גדול,” גמגמו הבעל ואשתו. זה מולל את כנף מעילו, זו את הסוודר שלה. ”את בחורה טובה, משלמת בזמן והבית נקי, אבל אנחנו רוצים גם מצפון נקי.”
”והמצפון שלכם יהיה נקי אם תאלצו אישה לפני לידה לחפש לעצמה בית?” התרסתי.
”השם ירחם, נעמה. בעזרת השם תמצאי דירה יותר טובה. תגורי בין חילונים, לא ידברו בך לשון הרע.”
אבל גם לחילונים היוויתי אתגר, ואיש מבעלי הדירות שביקשתי לשכור לא רצה אותי בתור דיירת. ”נעמיד פנים שאנחנו זוג,” ניסה מיכאל לעקוף את המכשול, ”הרי לא יבדקו אם אני ישן אתך או לא.” אבל נעמה החדשה לא סבלה שקרים. ”זה מה שאני,” קבעתי, ”בהיריון ולא נשואה. לא אחליק את הקצוות האלה בשביל אף אחד.” ההצלה באה מכיוון לא צפוי: אימא של אנה, שלמרות ניסיונות ההסתרה של מיכאל ידעה עלי כבר מזמן, בישרה לו שדירה בקומה שלה התפנתה. ”קריית-יובל, מחיר זול,” אמרה לו, ”וגם תגיד לנעמה זה טוב אם יש שכנים שמכירים: אני עוזרת לה, והיא עוזרת לי. מי חבר של מישׁה – גם חבר שלי.” סוף-סוף בעמדת כוח מולנו, הצבּרים, תיווכה בין בעל הבית הרוסי לביני, שכנעה אותו להוריד קצת במחיר ואותי לשלם קצת מראש, ושבעת רצון חיבקה את שכנתה החדשה. הגוף המלא שלה התחכך בבטן הענקית שלי ושתינו צחקנו. ”אני רואה נעמה מביאה קצת שמחה בבית עצוב שלי,” אמרה ומחתה דמעה.
למגִנת לִבם של הורי חתמתי על הסכם גירושים מקובי. פטורים מביורוקרטיית בית הדין הרבני שממילא לא ראה בנו זוג, ערכנו הסכם תוך יום אחד, במשרד עורכי דין אקראי. ויתרתי על חלקי בדירה שקנו לנו הוריו, ועל חלקי במכונית שהייתה שלו עוד לפני שהכיר אותי, ושנינו סיכמנו שאין לנו תביעות זה מזה. בדרך מעורך הדין אל הדירה שלי, דיקלמתי בלב שיר של אנטוניו מצ’אדו: מדוע מכנים בשם ’דרכים’/ את התלמים של המקרה?/ כל אחד מאיתנו פוסע/ כיֵשוּע, על הים.
בעשרים ושלושה באפריל בערב, בקעו מי השפיר. טלפנתי למיכאל שלימד אותה שעה בקונסרבטוריון, והוא הגיע במהירות והקיש על הדלת השכנה. ”יֵלֶנָה,” קרא לאימא של אנה מבעד לדלת, ”זה מישׁה, אנחנו נוסעים,” ועוד לפני שפתחה מיהר אל הדירה שלי לאסוף את תיק הלידה.
– ”נַמוּשְקָה, בּובּה, שיהיה לךְ קל, צִ’יק צָ’ק וזהו.” אימא של אנה אספה אותי אליה וליטפה את ראשי. גם הסבתא הזקנה קראה מתוך הבית ברכות ברוסית.
האוטוביאנקי הובילה אותנו אל בית החולים שבו בחרתי ללדת. מבית החולים ’הדסה’ נפרדתי מזמן, אחרי שהבחנתי שכל ביקור בו מדכא את מיכאל. שם מתה אנה. אחרי בירורים קצרים בחרנו בבית חולים קטן וישן שעסק רק ביולדות. בכל הביקורים שלנו שם קידמו את פנינו צעקות מפחידות, אבל שנינו העדפנו צעקות חדר לידה על פני דממת מחלקות אחרות. עכשיו, כצפוי, נשלחנו החוצה. ”יש עוד זמן, קח אותה לטייל,” אמר הרופא למיכאל, ”הליכה תזרז את הצירים,” ושלח אותנו לפסוע הלוך ושוב בגן הציבורי. מדי פעם ישבנו לנוח על ספסל ומיכאל עיסה את שיפולי בטני, את כתפי ואת כפות רגלי. כשהתחילו ההתכווצויות, התכווץ גם הוא מדאגה. ”אני נשבע לך, תמיד אהיה לצדך ולצד הילד. אני מבטיח, למרות שאנחנו לא זוג, אני אהיה האבא הכי טוב שאפשר.” למה הוא טורח להזכיר לי שאנחנו לא זוג, התמרמרתי בין ציר לציר, מה הוא חושב, ששכחתי? שיפסיק להישבע, מי בכלל ביקש ממנו להישאר לצדי. אדרבא, שילך, אוכיח לו שאני יכולה להסתדר בלעדיו. אבל הכעס עבר רק במחשבות, במילים לא אמרתי כלום. ראשית, הייתי עסוקה בכאב, ושנית, הבחנתי בסבתא אָלֵגְרָה מתיישבת על הספסל שמולנו, נראית רק לעיני. מה היא עושה פה, חשבתי, כי מאז שנודע לה על ההיריון החרימה אותי. ”באתי להגיד לךְ שאסור לזלזל בשבועות,” הזהירה אותי, וכמו תמיד הסבירה את דבריה במעשִייה:
”פעם הייתה בחורה שנפלה לבור. בחוּר שעבר שם שמע אותה צועקת. 'אם אוציא אותך מן הבור,' הוא שאל אותה מלמעלה, 'תתחתני אתי?' 'כן,' אמרה הבחורה, והוא הציל אותה. זה היה בערב, במקום רחוק. לא היו שם בתים, לא בני אדם, רק הבור. פתאום הבחור ראה, איך אומרים, כזה עכבר גדול עובר ליד הבור. אמר לבחורה, 'שני אלה יהיו העדים שלנו: העכבר והבור.' וככה נשבעו אחד לשני שיתחתנו, והלכו כל אחד לבית שלו. עבר כמה זמן, הבחורה זכרה את השבועה, אבל הבחור שכח. הוא עבר לאיזה כפר אחר, מקום אחר, והתחתן שם עם אישה אחרת.
נולדו לו שני בנים. אבל מה, מסכנים, האחד נפל לתוך בור ומת, השני נשך אותו עכבר גדול וגם הוא מת. ואשתו, שהייתה אישה חכמה, תכף הבינה שמשהו פה לא בסדר. למה הילדים שלנו מתו מיתה משונה, היא שאלה אותו, והבעל נזכר בשבועה שנשבע ובשני העדים שלקח, וסיפר לה. היא כעסה עליו מאוד. אסור לזלזל בשבועות, היא אמרה. אני לא רוצה שתהיה בעלי, רק אסונות יקרו לך אם לא תקיים את השבועה, ככה היא אמרה לו ודרשה ממנו גט. והבעל המסכן – לא הייתה לו בררה, הרי הכול בא לו בגלל הטיפשות שלו – חזר לכפר הראשון ולבחורה הראשונה והתחתן אתה.”
”והיא חיכתה לו כל השנים האלה?” שאלתי את סבתא אָלֵגְרָה בפליאה, וסבתא אָלֵגְרָה השיבה, ”חיכתה, בטח חיכתה. היא הייתה פיקחית מאוד.”
♦ ♦ ♦
♦ ♦ ♦
אתי בן-זקן 