קלף הקיסרית, אפילוג

הקיסרית התמתחה בכורסתה בשביעות רצון. עוד יום מוצלח עבר עליה בבוסתן שבתוך הקופסה. עצי הרימונים הלכו והתכהו באור השקיעה, והיא ראתה איך פירות צעירים וירוקים, פירות אדומים ובשלים, פירות חומים מרקיבים – הופכים כולם לצלליות שחורות. רק עץ אחד, העץ שלידו עמדה הכורסה שלה, עוד שלח מידי פעם איתותים קצרים של לובן. הרבה רימונים צמחו עליו, והרבה מאוד פתקאות. קטנות ומקומטות הן הטלטלו ברוח, רשרשו וקרצו והבריקו, עד שנדמה היה שלכל עלה בעץ הזה צמודה תווית עם מחיר. כל מיני אנשים כתבו כל מיני בקשות על הפתקאות האלה, והקיסרית ילדה עבורם את מה שהם ביקשו: ילדים, בן-זוג, כסף, טיול למזרח הרחוק, אריכות חיים, בריאות, מעיל עור, הכול. וכאילו שאין בזה די, היא הוסיפה וילדה גם דברים שאף אחד לא ביקש: בניינים מכוערים, עשבים שוטים, שטפונות. הקיסרית אהבה גיוון.

אל צללי העצים הצטרפה גם צלליתו הרזה, הגבוהה, של המוות. הקיסרית רמזה לנשר המרחף מעליה ללכת לישון ופיהקה פיהוק גדול בעצמה. "דייקן כתמיד, יקירי," היא פנתה אל המוות וחייכה, בלי לדעת אם הוא מחייך אליה בחזרה. הייתה ביניהם חלוקת תפקידים קבועה: בימים, הקיסרית ילדה ומילאה את הבוסתן. בלילות, המוות דאג לנקות אותו, לפנות מקום לדברים שיוולדו מחר. הם הסתדרו ביחד כמו שני שותפים בחנות, האחד מזמין סחורה וממלא את המדפים, והשני מוכר את הסחורה ומרוקן את המדפים.

"ערב טוב, יקירתי," אמר המוות. "איך עבר עלייךְ היום?" הוא רכן אל הקיסרית ונישק את לחייה, נשיקה מקפיאה שהשמיעה מין טְסְסְסְ כזה, כמו מים קרים על מחבת חמה. "היה לי יום פורה," צחקה הקיסרית. היא ליטפה את הבטן העגולה שלה ומנתה את הישגיה: "נשים חזקות, זקֵנים ונִסים, נישואים, חרדות, יוזמה; מין רצוי, מין כפוי, מִשחה לריפוי, עקרוּת, רעידת אדמה; ארגזים, דירות, כספים, שיירות, התקף לב, אהבות אסורות; שירים, מְסַפּרוֹת, גרעינים של פירות, תינוקות ויצירות אחרות."

"מרשים," אמר המוות. "הֶספק מעורר כבוד. אשתדל להמית בהתאם. אבל עד שתשקע השמש לגמרי, נשחק קצת?" הוא הוציא מכיסו קופסה קטנה, תפוחת חזה ומקומטת, שלף מתוכה קלפים, וחילק אותם לקיסרית ולעצמו. בתשומת לב הוא בחן את הקלפים שנפלו בחלקו ופנה לערוך אותם בטור ארוך של ערכים מספריים. הקיסרית, לעומתו, הסתכלה רק בתמונות וסידרה אותן לפי צבעים. במניפה שבכף ידה התרחשה מין מסיבה מיניאטורית, מסיבה שבה כל הקרואים לבשו תחפושות: הלהטוטן הופיע בבגד אור צהבהב-שקוף והניף באוויר כדורים ומקלות, הנביאה לבשה שמלה ארוכה בצבע תכלת, שמלה שהיא גם מעיין ומים מַחכימים לא הפסיקו לנבוע ממנה, והנאהבים באו בעירום. צֶדֶק נפנפה בחרב של כסף ושקלה תשוקות במאזניים של זהב, ולאיש התלוי נפלו מטבעות כתומים מן הכיסים. השֵׁד ריחף פנימה בחליפה ירוקה וקרניים, ואחריו נכנסה השריפה, בנעלי עקב אדומות ומחשוף של פיח שחור. הירח לבש געגועים צהובים, והכוכב נכנסה יד ביד עם המורֵה, היא בבגד-גוף כחול ובסיכות ראש מבריקות, והוא בגלימה וזקָן וצמה.

הקיסרית שמחה לראות ביניהם גם את השוטָה: תמימה ובהירה וצבועה בכל הצבעים, היא עמדה בצד וניגנה לאורחים בכלי הנגינה הישן שלה. הקיסרית מיקדה בה את מבטה, מיקדה ושוב ערפלה. כמו שמסתכלים בציור תלת מימדי, היא פזלה קצת והוציאה את האישונים ממיקוד, עד שבתוך השוטָה התגלו לה שכבות נסתרות של גוונים: הרים ירוקים, ערבות עירומות בשלג, בתים תל אביביים קטנים, גורדי שחקים, רבדים של עתידים ועברים. הקיסרית שאפה שאיפה ארוכה של נחת. קלף מצוין, היא חייכה לעצמה וקרצה.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 65 (ג'ויה)

עכּשיו תִלכי לישון. ושאת הולכת לישון, שאת סוגרת את הדלת, את אומרת שבּבּית הזה יש ארבע פינות. בּכּל ארבע פינות יש מלאכים, ואני סוגרת את הדלת עם המפתח של מרים הנִביאה, זכרונה לברכה, ועם הנר של שֵׁלמה המלך, שהם ישמרו אותנו, שיהיה לנו לילה טוב:

              אֵצָ'ר מֵאֵצ'וֹ סֵרוֹ לָס פּוּאֵרְטַס

              קוֹן לָס יָבֵס דֵה לָה סִנְיוֹרָה מִרְיָם לָה פְּרוֹפֵטָה,

              קוֹן אֵל סִרְיוֹ דֵל סִנְיוֹר שֵׁלֹמֹה המלך,

              קֵה מוֹס גוּאַדְרֵה דֵה תוֹדוֹ לְ'מָל אִי דֵה תוֹדו לוֹ נֵגְרוֹ,

              אִי קֵה טֵנְגָמוֹס נוֹצָ'דָס בּוּאֵנַס, אמן.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 64 (גולג'אן)

הנה אמרתי לשים כאן סוף לסיפורי. זה הסיפור שתחילתו בארץ התורכים – בא אל סיומו בארץ מונגוליה. זה הסיפור שרצו השדים לשבש – תיקנו אותו הרוחות-הטובות. זה הסיפור שתחילתו ייסורים – נעשתה לו אחרית של נחת. אלא שזה הסיפור גם רצון משלו יש לו, מילים וחרוזים נובעים ממנו, שירים ומעשים ועלילות, והוא דוחק בי ומפציר בי, ספרי אותי עוד, ספרי אותי עוד.

שנים הרבה זכיתי לחיות עם אוֹדוֹ אדוני, וכל שלא עשה לי בנעורי עשה לי בזקנתי. במיטת אשתו הלין אותי, ילדיו סובבים אותנו ופילגשיו הצעירות שומעות בקולי. גם כשהסתכלתי בשדיהן היפים ובידיהן הצחורות, קינאה לא הייתה בי וריקה הייתי מצער. שלושתן יפות היו בעיני וטובות היו בעיני, כי פילגשיו של אוֹדוֹ הן. מה אבקש מן השמים עוד, הן שפחה הייתי, ועכשיו גבירה נעשיתי. מה שלא זכיתי לו כשהיה גבי זקוף, הנה זכיתי לו כשנפלו שיני. כה רב כבודי בעיני אדוני עד שנשבע בפנַי ובפני הרוחות-הטובות, כי גם בעולם הבא יחכה לי, ויקח אותי לאישה. "אפילו אם תבוא גוּלְגָ'אן אחרי שנים הרבה," אמר לי, "יחכה לה אוֹדוֹ אדונה. אפילו אם תבוא ולא תזכור מי הוא – יזכיר לה: אישך אני. ואל האלים יקרא ויאמר, באלה החיים החדשים בן תנו לי, בן מרחמה של גוּלְגָ'אן."

בואי, אחותי, נשמתי, ראי את אוֹדוֹ אדוני ואותי, שמעי את שמחתנו ביום חג אחד של קיץ. ראי ושמעי, אחותי, נשמתי, כי בחר סיפורי את יום הקיץ ההוא ואמר לי, שם אחריתי.

ישב אוֹדוֹ זקן וגאה בביתו ואִתו אנוכי אשתו-שפחתו, שלוש פילגשיו והילדים אשר ילדו לו, קִירוֹגוּצָ'אי בנו אשר ילדה לו גוֹלְהוֹרִין, ונשותיו השתיים של קִירוֹגוּצָ'אי והילדים אשר ילדו לו, ומִישְׁמִי בת אוֹדוֹ ובעלה וילדיהם, ועוד נינים ואחיינים ועבדים ושכנים, המון רב וחג גדול. וכל החג הזה לכבוד מי? לכבוד אוּיֵרְטוּ, בנו השלישי של אוֹדוֹ, אשר פקיד גדול נעשה בין המושלים המונגולים בארץ רוּם, והנה, אחרי שנים הרבה, בא וביקר את אביו הזקן במונגוליה.

זה אוּיֵרְטוּ, כשהיה ילד – ידי ניקו את גופו, ועכשיו – עבדיו פורשים לו שטיח לפנֵי שירד מן הסוס. נעליו תמיד נקיות ובגדיו רקומים משי, וידיו מלאות מתנות שניחוח מולדתי נודף מהם: זעפרן ומי ורדים, קינמון ופירות יבשים, יין רימונים וקליפות תפוזים בדבש. הניח אוּיֵרְטוּ את מתנותיו לפני אביו ולפנַי ואמר:

""אבי מולידי רב השנים והחוכמה, גוּלְגָ'אן שפחת אבי היקרה לי כאם, הנה דרכו רגלי אוּיֵרְטוּ בנכם על אדמת ארץ רוּם שבה הלכתם גם אתם בצעירותכם. בזמן שרגליכם שלכם עברו בה, ריח המוות וטעם הדם עלו ממנה. אבל עכשיו פורחת ארץ רוּם, הריה גבוהים ונחליה מלאים, עצי פרי יש בה וגפנים ושדות, ערים רבות עומדות בתוכה, ובכולן עבר אוּיֵרְטוּ בנכם. סוחרים רבים פגש, רועים ואיכרים ונוודים, ומושלים גדולי-שם ואצילים ונסיכים, וגם חכמים גדולים בחוכמת האיסלאם ראה, ואפילו את כתר הסוּפים גֵ'לָאל אֵד-דִין הרוּמי פגש, זה הצדיק שעשה לו אללה אלוהיו נסים, וכשניסו חיילים לירות בו חצים – כעמודים של קרח קפאו קשתותיהם בידיהם. כל כך הרבה חוכמה יש ברוּם עד שנסים גדולים נעשים שם. אבל לא על הנסים האלה מבקש אוּיֵרְטוּ בנכם לספר לכם, אלא על דבר אחר שאיננו נס כלל, ובכל זאת רב בו הפלא.

ביושבי בארמון מושל אֶרְזוּרוּם, קרא המושל לנגניו ולרקדניו להנעים לנו את זמננו. הם מנגנים ושרים ורוקדים, ואורחי המושל, ואני ביניהם, אזנינו מתענגות על השירים ועל המנגינות, עינינו מתרפקות על יפי עיטורי הקירות, על פאר הרהיטים וחיטובי הנערות, ולשוננו שוחה בשפע המטעמים שלשון מונגוליה אין לה שמות לכולם. והנה באה נערה אחת, כבת חמש-עשרה שנים, ושרה וניגנה לנו בסָאז. מה יפה קולה ומה יפים שיריה, ואת כולם אני מכיר! הן אלה השירים ששרה לי בילדותי גוּלְגָ'אן בת פָטִימֵה אשתו-שפחתו של אבי.

מי הנערה הזו, שאלתי את המושל, וממי למדה את השירים אשר שבפיה? בת עירנו אֶרְזוּרוּם היא, ענה לי המושל, וגוּלְגָ'אן בת פָטִימֵה שמה. פלא! תמהתי, השירים אותם שירים והשם אותו שם! בואי, בתי, קרבי אלינו, קראתי אל הנערה בשפת אִמהּ, ספרי לנו מי הורייך, ולמה קראו לך גוּלְגָ'אן? וככה השיבה לי הנגנת: כשילדה אותי אמי פָטִימֵה, אמרה לכבד את אִמהּ, הלא היא סבתי אִימָנֵה-בּוּרָגָ'ה, וביקשה לקרוא את שמי אִימָנֵה-בּוּרָגָ'ה כשמה. אבל סבתי אִימָנֵה-בּוּרָגָ'ה סירבה ואמרה לה, אָיי, בתי, אהובתי, פָטִימֵה, חנן אותי אללה בילדים רבים ועוד יקרא שמי בבנותיהם, אבל אחותי המתה גוּלְגָ'אן עקרה הייתה, ולא זכתה שיקרא שמה בנכדיה. שמעי לי, בתי פָטִימֵה, קראי לילדה שנולדה לך – גוּלְגָ'אן. אם ירצה אללה, תסב התינוקת נחת לנשמת גוּלְגָ'אן אחותי המתה. אם ירצה אללה, תמחל אחותי לי ולמשפחתי על שנטשנו אותה בשעת מצוקתנו.

ככה סיפרה הנגנת והנהנו האורחים בראשם, כי טוב היה בעיניהם המעשה אשר עשתה אִימָנֵה-בּוּרָגָ'ה הזקנה, לתת לנכדתה את שם אחותה המתה. רק אני לא הנהנתי אלא אמרתי אל הנערה: בתי, לא מתה אחות-סבתך גוּלְגָ'אן. במונגוליה היא חיה ואשתו-שפחתו של אבי היא. הנה נתנו לה האלים אותי ואת אֵחי להיות לה ילדים בעקרותה, ולנו, שמתה אמנו, נתנו אותה לאֵם ביתמותנו. את שירייך, ילדתי, היטב אני מכיר, כי גם גוּלְגָ'אן אשר גידלה אותי, עוד מפליאה לשיר ולנגן בסָאז. מפליאה ואורגת קול במיתר, מיתר בקול, שטיח מפואר של אהבה עשתה לנו.

שמעה הנערה והתפלאה וצחקה ובכתה, ועוד באותו היום חזרה ונתנה בידי צרור קטן, והשביעה אותי באללה אלוהי המוסלמים ובטְנְגְרִי אלוהי המונגולים, כי בשובי למונגוליה, בידי גוּלְגָ'אן אחות-סבתה אתן אותו, מנחה מן הנערה שנקראה על שמה."

הוציא אוּיֵרְטוּ צרור קטן ממעילו, קטן ככף יד וקשור במטפחת, והניח אותו לפני. לאט לאט פרשתי את הבד, והצטופפו אלי קרובי והושיטו את ראשיהם והיטיבו את מבטם וביקשו כולם לראות מה במטפחת. גם אני הרכנתי את ראשי והסתכלתי: מטפחת רקומה רימונים הייתה זו, שלושה חלוקי נחל עגולים ובהירים נחו בתוכה, ואִתם טבעת קטנה עשויה שן ופס של כסף, מן הטבעות בהן פורטים במולדתי על מיתרי הסָאז. "מה במטפחת?" שאלו קרובי ונדחקו אלי, "מה שלחה לך גוּלְגָ'אן שנקראה על שמך?" "שיר שלחה לי גוּלְגָ'אן נכדת-אחותי," אמרתי להם, "שיר יש במטפחת." הסתכלו כולם וחזרו והסתכלו, אבל מילים וסימנים של שיר לא ראו, וממילא גוּלְגָ'אן אינה יודעת לקרוא. אבל באמת שיר היה שם, מן השירים אשר שרים הזמרים של מולדתי, וגם אני, בילדותי, מפי גָ'נִינֵה סבתי למדתי אותו. עכשיו שלחה לי גוּלְגָ'אן הקטנה את השיר, כתוב בשפת הסמלים. הֵביטו קרובי ברקמת הרימונים ובחנו את חלוקי הנחל, הגישו לי את הטבעת שאפרוט בה על הסָאז וישבו ושמעו איך החייתי את השיר מתוכם:

אִמי, כשהולידתני, לא סיפרה ולא גילתה לי,

גוּזֵל-נָאר, גוּזֵל, גוּזֵל-נָאר,

כמה תלאות אעבור בחיי.

בין עצי רימונים ערסל בד היא קשרה לי,

גוּזֵל-נָאר, גוּזֵל, גוּזֵל-נָאר,

והחליקו מי הנחל מתחתי.

ככה גדלתי ונגן נעשיתי, גוּזֵל, גוּזֵל-נָאר,

וחרזתי בשיר תלאותי.

ישמעו בני אדם וילמדו ממני

את מה שלימדוני שנותי.

אללה כשברא את עולמו אשר סוף אין לו,

גוּזֵל-נָאר, גוּזֵל, גוּזֵל-נָאר,

נתן לו עצים ונחלים וחן,

באו בני אדם לעולם, ונתנו –

גוּזֵל-נָאר, גוּזֵל, גוּזֵל-נָאר,

מקום לשנאה בלִבם לקנן.

אבל אני, אהבה יש לי, גוּזֵל, גוּזֵל-נָאר,

קשת לא אשא וחצים לי אין.

במקום למתוח מיתר של מוות

אפרוט על הסָאז בטבעת שן.    

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 63 (גיל)

מישמיש יקרה שלי,

אנחנו כבר ממש קרובות, אני יושבת במרפסת של בית הורי, המרפסת הסגורה, הירוקה מרב עציצים, שאיכשהו משתלב בתוכה גם מקרר. הבית הזה תמיד הומה ילדים ונכדים ואורחים, והמקרר שבמטבח לא מספיק. אבל עכשיו שקט כאן, כולם ישנים, רק אני פועלת לפי שעון אמריקאי. גם אחרי מסע של עשרים ושתיים שעות הגוף שלי עדיין לא משוכנע שהגענו למקום אחר, הרי אפילו נופים מתחלפים הוא לא ראה, עננים ועגלות עם מגשי מזון הסתירו לו. במקומם התחלפו מולו קלפי הטארוט. הבאתי אתי את הקופסה התפוחה, המקומטת, הבלויה מרב שימוש, והקלפים, במיוחד הקיסרית, לא הפסיקו להציץ מתוכה החוצה, לקרוץ אלי ולחייך.

אני מתענגת על השקט הביתי הזה, המוכר, השקט שגם חרחור המקרר הוא חלק ממנו, ורק קשקוש מקרי של המחרוזת שלי מפריע לו מידי פעם. המחרוזת עשויה זרעים קטנים, מעוגלים ופחוסים, חומים וכתומים ובצבע בורדו. קניתי אותה בסן פרנסיסקו מכושית מקסימה שעושה תכשיטים מזרעים, בגלל חלום שחלמתי, חלום עם גרעינים וחרצנים:

הייתי בבית עם אימא שלי ועם סבתא ג'וֹיָה, עירומה, והן לימדו אותי ריקוד. אימא שלי נתנה לי הנחיות כלליות, הדגימה לפני את הצעדים הבסיסיים, והורתה לי לפתח אותם. אהבתי את המשימה הזו. רקדתי לי בין שתיהן, מתלהבת, נסחפת, מסתובבת במקום כמו דרוויש, עד שנפלתי. אימא שלי מיהרה ובאה לכסות אותי, שלא אתקרר, אבל אני כבר קמתי, גאה בריקוד המוצלח שלי, והלכתי לשירותים. על רצפת השירותים מצאתי חרצנים של שזיפים ואפרסקים. איך זה כל כך מלוכלך ואימא שלי לא שמה לב? תהיתי. ואולי החרצנים המפוזרים מסמלים איזו חתונה קרובה, חשבתי בחלום, ואם כך – מה אעשה בהם? בסוף אספתי אותם אל פיסת נייר טואלט וזרקתי לתוך האסלה.

אבל כשהתעוררתי, התמלאתי חרטה על המעשה הזה, ובאותו יום, בדוכן תכשיטי הזרעים, קניתי לי את המחרוזת. עכשיו אני מחזיקה אותה ביד, מעבירה גרעין גרעין בין האצבעות שלי, כמו המוסלמים עם מחרוזות התפילה שלהם, ובמקום פסוקים של הקוראן אני סופרת בראש את אירועי השנה, שאזכור מה לספר לך כשניפגש: חרוז ראשון – סוּגִ'י, הייתה חברה שלי וכבר לא. חרוז שני – שִׁרְ-פוּ, אדון-מורה. חרוזים שלוש עד חמש – סטיבן, ג'ף וסינתיה, חברי האנסמבל שלי. חרוז שישי – הדיסק שלנו שיצא בשנה הבאה. כשאני מגיעה לחרוז השביעי – אדי, אני מתעייפת. רוצה לעצור עליו, לנוח אִתו. מישהי בתוכי רוצה לבחור בו, מוכנה להפסיק את כל החיפושים וללכת הביתה, אליו, אבל מישהי אחרת – מסרבת. יש עוד כל כך הרבה חרוזים, עיניים מלוכסנות ולא מלוכסנות שקוראות לי, ירכיים חומות בחצאיות מיני, זרועות עדינות עם צמיד, חולצות קצרות מעל בטן חלקה ונשית, טבור עם עגיל, כמו שלי. הנדודים כל כך מתוקים, למה למהר הביתה?

אני מעבירה את המחרוזת ליד השנייה ומתחילה מההתחלה: סוּגִ'י, שִׁרְ-פוּ, אנסמבל, דיסק, אדי. להישאר אתו או להמשיך? הגרעינים מרשרשים ואני משננת בקפידה את מה שאספר לך, כי לא הבאתי את המכתבים. כשקראתי אותם הבנתי שאינם מכתבים כלל. אלה פרקי המסע שלי, מסע השוטָה.

עוד מעט ניפגש, נשב ביחד בדירה שלך בתל אביב, את תעשני ואני אספור חרוזים. בסוף אני אחליט.

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠

קלף הקיסרית, פרק 62 (ג'ויה)

קלף הקיסרית, פרק 62 (ג'וֹיָה ויוסוף מספרים במקביל)

ג'וֹיָה: זֵקֵנים יש להם סיפורים הרבה. הוא, שהוא מתחיל לדבר – לא גומר.

יוֹסוּף: טוב, את הסיפור הזה היא לא יודעת. על יֵישִׁיל צַ'רְשִׁי אני מספר. יֵישִׁיל צַ'רְשִׁי. ככה קָרוּ את הרחוב. יֵישִׁיל זה ירוק, צַ'רְשִי זה שוק. זאת אומרת, שוק ירוק.

ג'וֹיָה: היא יוֹדַת, יוֹדַת, לא צריך לדבר הרבה.

יוֹסוּף: אם היא יודעת, שתגיד: למה קָרוּ לו שוק ירוק? את רואה, היא לא יודעת. היה שם איזה גָ'אמִי גדול של המוסלמים, פָּה-פָּה-פָּה איזה גָ'אמִי גדול, והכול בְּסֶבַע ירוק. כולם מכּל מקום באים לְבּוּרְסָה בשביל לראות הַגָ'אמִי הזה הירוק, וְלידו יש שוק עם הרבה חנויות ככה טובים, נהיה השם שלו שוק ירוק.

ג'וֹיָה: שוק ירוק, שוק כחול.

יוֹסוּף: לפני זה הייתי עם הגיס שלי, זכרונו לברכה, שותפים. יום אחד בא איזה תורכי עשיר על הסוס גדול, עומד על יד החנות שלנו. איך קוֹרִים לך? יוֹסוּף. טוב. שמה, בּפּינה של השוק יֵישִׁיל, יש חנות גדול שאני פותח, ולמעלה אני גר. ואחרי זה, שלוש חנויות, הכול זה שלי. בוא, תַּבוֹד אֵסְלִי, החנות השני זה בשבילך.

ג'וֹיָה: אם כל מילה זה לירה, כמה הוא היה עשיר. 

יוֹסוּף: בשבילי? אבל זה יקר! מִאיפה יש לי כסף אפילּו לשים סֵחורה שמה? ואבא שלי, זכרונו לברכה, אמר לי, תַּזוֹב אותו, אולי הוא רמאי. עוד פַּם בא, על הסוס, מדבר אִתי. בוא, תַּבוֹד אֵסְלִי, אני נותן לך חנות שמה, בְּיֵישִׁיל צַ'רְשִׁי. זה מקום הכי הטוב.

ג'וֹיָה: נָה, מספר סיפורים כּוֹמוֹ טִיוֹ מוֹשׁוֹן. 

יוֹסוּף: בַּסוף יום אחד אמרתי לשותף, אני הולך אִתו. ירחם השם. וְבֶּמֶת, התורכי הזה, הַבַּלַבַּיִת, הוא היה בֶּנָדָם טוב מאוד. אהב אותי כֵּמוֹ בן. אשתו לא היה לה ילדים.

ג'וֹיָה: אני סיפרתי לך עליו. מה, אני לא סיפרתי לך על הדוד מוֹשׁוֹן? טִיוֹ מוֹשׁוֹן הוא היה טֵלָל. טֵלָל זה שקונה וְמוכר דֵברים ישנים, עַנְתִיקָס, אָמָה לא רק עַנְתִיקָס, גם אם היה נדוניה גֵדולה שלא לבשו והם צִירְכִים את הכסף, הוא היה מוכר בשבילם.

יוֹסוּף: אוֹהוֹ! פָּה-פָּה-פה, זמן שלא היה עשרה, חמש-עשרה אנשים בחנות – לא היה כזה דבר. כולם כולם באים לקנות אֵסְלִי, והתורכים שיש על ידי לא עשו סיפתח אפילּו. למה? כמה אתה מוכר גרביים? לירה ועִשרים? לירה וָחֵסִי? אֵסְלִי – לירה.

ג'וֹיָה: הוא היה יודע לשים את המחירים טוב, והכול לַשׂוֹת עם הרבה סיפורים, למה שבשביל למכור דֵברים ישנים צריך להיות ככה חכם. הרבה אנשים היו באים, יושבים שמה לִרוֹת איך הדוד מוֹשׁוֹן מוכר.

יוֹסוּף: יום אחד אלו התורכים התרגֵזו, אמרו לַשׂוֹת משהו לְיֵהודי הזה, יוֹסוּף, שֶׁיִזְגוֹר הַחנות.

ג'וֹיָה: והיה מוכר ככה עם הרבה בֵּדיחות. "קֵן טְיֵינֵה מוּזֵ'ר פּוּנְטוּדָה – יוֹ טֵנְגוֹ קַלְסָדוֹס פּוּנְטוּדוֹס". זאת אומרת, מי שיש לו אישה עם שפיצים, יש לי בשבילה נעליים עם שפיצים.

יוֹסוּף: בא אחד קנה גרביים. גרביים של בחורים, שבעים וְחמישה גרוש. אֵסְלִי הכי הזול. במָקום אחר, פחות ממאה – אין. נתן לי מאה כסף של נייר, ועִשרים וְחמישה גרוש היה כסף ארוך ככה, ירוק, נתתי חזרה עודף. מה קרה העודף הזה? אלו, התורכים, עשו שמה איזה משהו, הִחליפו, יָסָא מִזויף. נייר הירוק של עִשרים וחמש – מִזוייף. דבר כזה, מִזוייף, בעִשרים וארבע שעות עושים המשפט. לא מחכים הרבה.

ג'וֹיָה: וְבּלילה, שהוא לא מוכר, היה מספר סיפורים. על יד בֵּתַכְּנֶסֶת מָיוֹר היה קפה שיושבים כולם, כל לילה היה מלא, והוא מספר. אָמָה בְּסְפַּנְיוֹלִית. התורכים שעוברים מסתכֵּלים, הנה הזקן, טִיוֹ מוֹשׁוֹן, וכּולם צוחֵקים אִתו הרבה, אָמָה הוא מדבר סְפַּנְיוֹלִית. הם לא מִבינים כלום.

יוֹסוּף: בא אחד קומיסר מִהמשטרה. עוד עִשרים וארבע שעות יש לך בית משפט. מה עשיתי? לא נעים להגיד, אני אפילּו לא מַמִין שאתה עשית דבר כזה. אתה לקחת שבעים וחמש, ונתת חזרה עִשרים וחמש מִזוייף. מִזוייף? מִאיפה בא מִזוייף? אני לא עשיתי דבר כזה!

ג'וֹיָה: בא אחד, כמה אתה מקבל מכל אחד? עשרה גרוש? אוּן קפה? אני משלם הכול, משלם בשביל כולם, העיקר שתספר בתורכית. טוב, עם כסף יוצא הסיפור. בֵּלי כסף גם יוצא, אבל לא בתורכית. נתן לו, לְטִיוֹ מוֹשׁוֹן, סיפר בתורכית. 

יוֹסוּף: הנה, עכּשיו תשמעי סיפור טוב מאד. מה שאני מספר לך, זה הכול אמת: לידנו היה גר אחד שופט, תורכי. בַּבֵּית הדין הכי הגדול הוא היה. והיה אוהב מאוד את אבא שלי, כל בוקר אומר לו שלום, בוקר טוב. למה, שרק אנחנו ידענו שהוא יהודי. הוא מִאלו היֵהודים שברחו מִסָלוֹנִיק עם שם תורכי. יהודי מסֵפרד, אבל עכּשיו לקח שם תורכי, משפחה תורכי, שופט בַּבֵּית הדין הגדול הגדול. (הבן שלו שבא לו בר מִזְוָה – אבא שלי הִביא לו טלֵּית, תֵּפִילִּים, לימד אותו. הילד, מסכן, כֵּלום לא ידע, זה אבא שלי הסביר לו: אתה יודע, אנחנו יהודים. אבא שלך, סבא שלך, כולם יהודים. אבל כאן – תורכים. אין דבר, אבל העיקר יהודים. עכּשיו אתה בן שֵׁלוש-עשרה, אתה סַרִיך טלֵּית, תֵּפִילִּים, סידור.) טוב. בערב בא השופט הזה על הבית שלנו, מדבר עם אבא שלי בְּסְפַּנְיוֹלִית. אתה יודע, ליוֹסוּף יש מחר משפט. מה עשה יוֹסוּף? אומרים שנתן עִשרים וְחמישה גרוש מִזוייף. אבל אל תִּפַחֵד, מחר אני במשפט. אני בַּאֵמְסָע, ואִתי עוד שניים שופטים.

ג'וֹיָה: והוא ידע טוב מאוד לספר, איזה יופי. התחילו לבוא כל יום התורכים לשמוע. אָמָה אני לא שמעתי אותו שמה. בקפה שמה היו יושבים רק גֵברים.

יוֹסוּף: יושבים השֵׁלושה, קוֹרִים אותי: מי זה כאן יוֹסוּף? אתה מכרת גרביים? כמה נתן לך? נתן מאה, ונתתי עִשרים וְחמישה גרוש מִהיָרוקים. אתה לא יודע שזה מִזוייף? מה שנתתי – לא היה מִזוייף. אני נתתי עִשרים וְחמישה גרוש טובים. מִזוייף אני לא מקבל ולא נותן.

ג'וֹיָה: אין דבר, אני שמעתי בחתונה של טִיָה בְּלָנְקָה. גם שמה איזה יופי הדוד מוֹשׁוֹן סיפר.

יוֹסוּף: וגם הבחור השני נִמְסָא שמה עם הקומיסר. שואֵלים אותו, זה יוֹסוּף, ממנו קיבלת הכסף הזה? כן. טוב. עכּשיו השופט מדבר אתו לאט לאט. כל המשפט תמיד עשרה רגעים, רבע שעה, עכּשיו השופט מדבר שעה שֵׁלֵמה, אומר לבּחור: אתה עשית זה. אני הכול הבנתי. אבל השֵׁטר הזה נתן לך מישהו. זה לא שלך. אתה רוֹסֵה ללכת עכּשיו ישר לְבֵּית סוהר, או תגיד מי נתן לך את זה לַשׂוֹת סָרוֹת לְיֵהודים. אם אתה אומר האמת, אני נותן לך חופש. אם לא – בית סוהר.

ג'וֹיָה: באיזה בית שלא היה דֵלתות הם היו גרים. טִיוֹ מוֹשׁוֹן ואשתו והבנות שלו. היה הכול ככה פתוח. ואיזה קוֹמִיק הוא היה! הוא היה שותה יין עָלָכֵּיף כֵּיפָה. כל לילה, אחרי שסיפר את הסיפורים, ושתה יופי יופי, הוא בא הביתה שיכור. בחוץ חורף, איזה שלג, לא כְפָּת לו. שהוא בא הביתה – הוא רוצה שהאישה והבנות שלו יקומו, יַשׂוּ בֵּרכה כולם ביחד לפני שיאכל. אֵה, מוֹשׁוֹן, כולם יוֹשְׁנִים! כל כך קר! אין דבר, יש מַנְגָל, תתחממו, היה אומר.

יוֹסוּף: מה אתה רוֹסֵה – פֹה או פֹה? בבקשה לשקול. הבחור פחד, תכּף וּמיד אמר האמת: השֵׁטר הזה אחד סוחר מִצַ'רְשִׁי נתן לי. איך קוֹרִים לו? פֵּלוני פֵּלוני. יש לו חנות מוכר אותו הדֵברים כֵּמו יוֹסוּף. זה היֵהודי עושה סָרוֹת לנו, מוכר בזול. השופט אמר, בגלל זה לַשׂוֹת עלילה כזה? אתה, בשביל שאמרת בסוף האמת, רק עִשרים וארבע שעות בית סוהר. והשני שנתן לך הנייר הזה, חֵסִי הסֵחורה שיש לו בחנות – יתן לממשלה קֵנס.

ג'וֹיָה: אין בֵּרֵירה. מוכרחים לקום וְלַגִיד בֵּרכה. האישה, הבנות, כולם. בשביל זה היא הייתה יוֹדַת כל הַבֵּרכות, הדודה.

יוֹסוּף: ברוך אתה אדוני אלוהינו מלך העולם שגֵמלני כל טוב! שעבר הכול זה אמרתי ככה, ברכת הגומל. ברוך השם. הייתי שמח, סָבָעתִי כל החנות שלי סֶבַע ירוק.

ג'וֹיָה: זאתי, הדודה, את מכירה אותה. אשתו של הדוד, בַּלָהּ דוד של סבא. הוא עם אבא שלו, אחים.

יוֹסוּף: בא אלי אחד מִהמשטרה הגדול, למה החנות שלך יָרוקה? אוּ-יוּ-יוּי, מה, אני סָרִיך עוֹדַפָּם סָרוֹת? הַגָ'אמִי שלנו ירוק, אמרתי לו. ירוק זה מי שאוהב את הַגָ'אמִי שלנו! טוב עשית, אמר השוטר. עכּשיו אני עושה חוק ככה לכּל החנויות. בעִשרים וארבע שעות כולם סֵרִיכִים לִסְבּוֹע ירוק. כל השוק. פֵּקודה שלי. יֵישִׁיל צַ'רְשִׁי יהיה שוק ירוק!

ג'וֹיָה: את רואה, הוא לא גומר. כל סיפור יולדת עוד סיפור. הָיְידֵה, טִיוֹ מוֹשׁוֹן, מספיק!

יוֹסוּף: אוּ-יוּ-יוּי! עכּשיו מה יַשׂוּ לי התורכים? בגללי סֵרִיכִים כולם לִסְבּוֹע ירוק!

ג'וֹיָה: אָ-יָ-יָי, בגללךָ נִיוּ לנו ירוק את האוזניים!

♠ ♠ ♠

♠ ♠ ♠