♦ 31 ♦
ליל הסדר התקרב, והמחשבה על אירוע משפחתי במחיצת הורי – ואולי גם במחיצת הוריו של קובי שיבואו מתורכיה – בחשה לי במעיים. מצבי הרוח שלי – שתמיד היו גליים – נעשו קיצוניים ממש, ואלרגיה אביבית איימה להמיס לי את האף. חמושה בכדורים נגד שלשול, בתמצית הומאופטית להפגת מתחים ובתִלי ממחטות נייר, המשכתי להיפגש עם מיכאל מדי יום, או לפחות לשוחח אתו ארוכות בטלפון. קובי, שתקן כתמיד, הביע את מחאתו כשהתעכב באוניברסיטה ערבים שלמים. לילה אחד איחר במיוחד וכשחזר מצא אותי בוכה.
”מה קרה?” שאל בהיסוס.
”אני רוצה שניפרד,” העזתי.
קובי לא זז. כשהתעשת, נשען על שולחן האוכל. ”את בקושי מכירה אותו,” אמר, מביט אל המטבח במקום אלי, מרפרף במבטו על הצלחות הארמניות העומדות מלוכלכות בכיור, על אדנית הגירניום שמחוץ לחלון. ”איך נתת לו לבלבל אותך ככה, אף פעם לא היו בינינו בעיות.”
"מפני שאף פעם לא ירדנו זה לפשרו של זה," אמרתי, נשארנו על פני השטח, איפה שקל ורגוע, איפה שאין בעיות.”
”זה מה שהוא אמר לך?” גופו של קובי רעד מכעס. ”שנשארנו על פני השטח?” הוא לפת את דפנות השולחן והרים את קולו, ”בבקשה, רדי אִתו למעמקים, תסבלי, תתייסרי, תהפכי את החיים שלך על פיהם.”
השתרר שקט מתוח.
”אני לא אבוא לליל הסדר.” הודעתי, ונבהלתי מדברי עצמי. במשפחת קבלרו לא שמעו על העדרות מרצון מליל הסדר. ”אני מוכרחה להיות לבד, להתרחק מהמשפחה שלי, מהמשפחה שלךָ, ממךָ.”
”וממנו?”
”גם ממנו,” שיקרתי, ”אשכור לי חדר ואלמד להיות עצמאית. הרי עברתי לחיות אתך ישר מבית הורי, לא ממש התבגרתי.”
קובי מעולם לא הרבה במילים, והפעם, המילים שלא אמר עיקמו את פניו מבפנים. לראשונה ראיתי שיש בו משהו אלים, שאם ייתן ביטוי לכעס, ישבור את השולחן.
”ממה תחיי?” הצליח לרסן את חמתו ולדבר. בשנתיים האחרונות, כששנינו לומדים במקביל, התקיימנו בצמצום מקצבת עוזר-הוראה שקיבל מהאוניברסיטה, לצד קצבה חודשית ששלחו לנו הוריו. הוריו גם קנו לנו את הדירה.
”אעבוד,” עניתי, לא בלי פחד.
”והדירה שלנו, הדברים שלנו, לא אכפת לך מכל זה?”
”לא.” אמרתי.
”גם לי לא,” אמר קובי בכעס, ניגש אל הכיור, הוציא ממנו את הצלחות הארמניות המצוירות, ובזו אחר זו הטיח אותן בקיר. אחת מהן ניפצה את החלון, וריח גירניום אדום הציף את המטבח.
את ליל הסדר עברנו בכל זאת יחד. בתורכיה. הוריו החליטו לעשות את החג בחווילתה המפוארת של אחת הדודות באִיזְמִיר, ושלחו גם לנו כרטיסי טיסה. חוששת לעורר ויכוח משפחתי, לא העזתי לסרב. ממילא ציפו לי ויכוחים משפחתיים למכביר. במשך שלושה ימים פינקה אותנו הדודה בארמונה המקושט, ולא רק אותנו – לפחות עשרים מוזמנים נכחו שם באותו סופשבוע, במין קוקטייל-סעודה-חגיגה מתמשכים, שביני לבין עצמי כיניתי ’מסיבת הפרידה’. בני המשפחה הרעיפו עלינו ברכות בארבע שפות, ואימא של קובי צירפה ברכה-בקשה משלה: ”הָיידֵה, מספיק,” אימצה אותי אל שדיה הגדולים, הצפופים בתוך ז’קט אופנתי, ”מספיק עם כל הלימודים האלה, תעשו לנו כבר איזה נכד,” ואני חייכתי אליה במבוכה. מאז הפסח ההוא לא ראיתי אותה עוד.
המחצית השנייה של אפריל וכל חודש מאי עברו עלי בדמעות. כשחילקנו בינינו את החפצים, גם קובי בכה. ”לא יהיה לך כלום שם, קחי, את תצטרכי אותה,” קירב אל הארגזים שלי את כורסת הקש האהובה על שנינו. ”קחי,” הפציר, ”שתהיה לך הרגשה של בית.”
”לא, לא,” מחיתי, ”היא שלךָ.” שנה לפני כן, כשלמד לבחינות, קניתי לו את הכורסה בעיר העתיקה, בגלל הריפוד האדום-ירוק שלה, עם הדפס של צבאים במרוצה. הצבאים כוּונו ללבם של קונים נוצריים בחג המולד, אבל בעיני התקשרו עם שמואל הנגיד דווקא – קובי ניתח באוזני שיר אהבה שלו, על ציידת לבבות אכזרית שקורבנותיה משולים לצבאים פצועים.
”תשאיר אותה כאן,” חזרתי, ”וגם את התקליטים של מריה קאלאס תשאיר.” רדופת אשמה, חיטטתי בארגזים שכבר ארזתי, בוררת מחדש את מה שבתוכם.
”אני אוהבת אותךָ,” אמרתי, ”כל מה שקורה עכשיו הוא בגללי, לא בגללך.”
”כולם אומרים את זה כשהם עוזבים,” אמר קובי, ”ראינו את זה באין ספור סרטים.”
”אבל אני מתכוונת לזה באמת,” התעקשתי. ”אני אוהבת אותך, יותר מאשר אותו.” ושוב בכינו שנינו.
הדירה שלנו הלכה והתקדרה מעצב, עד שדמתה למגדל חשוך מאיזו רומנסה, המגדל שבו כלאו את בת המלך, לבל תפגוש את האהוב הבלתי-ראוי שייעד לה הגורל. מחוץ לבית, לעומת זאת, הרגשתי קלה וקופצנית, כמו המריונטות של אנה שתמיד מוחזקות בחוט מלמעלה, לא נושאות את משקלן בעצמן. בעזרת מיכאל חיפשתי לי בית, ולבסוף שכרתי דירת חדר ישנה בשכונת קריית משה. הזוג הדתי שהשכיר לי אותה התרשם מנימוסַי, ולא שיער איזו מורדת תיכנס עוד מעט אל הבית. עד תחילת מועד השכירות שלי הרביתי לבלות עם מיכאל בגג המכוּכב שלו, אבל מעולם לא נשארתי לישון אצלו, ועדיין לא שכבתי אתו. המוסר המשפחתי הדהד מתוכי בקול, ואני החלטתי שעד שאעזוב את הבית של קובי ושלי, לא יהיה ’ייחוד’.
ביטויים כמו ’מורדת’ או ’ייחוד’ נטבעו בתודעתי מילדות, בתוך פקעת ערכים יפה ודוחה כאחד, שעכשיו הפכה את קרבי. הידיעה שאיאלץ לספר להורי שקובי ואני נפרדים מילאה אותי פחד: אף הסכם גירושים לא נחתם עד אז במשפחת קבלרו. כל הזוגות חיו יחד, אלה שהסתדרו ואהבו ואלה שלא הסתדרו ולא אהבו. צעד כזה יפער ביני לבינם תהום חתחתים, ניחשתי וצדקתי: שנים ארוכות עוד נטרו לי על הבושה שגרמתי להם ולי. במיוחד כעסו הסבתות, שקובי היה חביב עליהן מאד. ”למה להיפרד ממנו? הוא מרביץ לך, חס ושלום?” שאלה סבתא אָלֵגְרָה. ”בעל טוב עם לב זהב, לא מספיק לך הזהב הזה?” וסבתא אֶרְמוֹזָה הישירה אלי עיניים מוכיחות ואמרה: ”ואפילו היה בעל רע, עדיף בעל רע משם רע.” בסוף חודש מאי, כשהסתבר שאני עומדת לעבור לדירה משלי, נרעש גם סבא רפאל: ”מה זאת אומרת היא תגור לבד?” כעס על אבא שלי, ”איך נתתָ לה? מה יגידו? פרוצה, חס וחלילה? ואם יהיה לה חבר פתאום? הרי היא נשואה! אסור! קודם כל להתגרש, רבנות, לסדר הכול, רק אחר כך בחורים אחרים. אָי-אָי-אָי, מה זה הצעירים היום ככה, ומה זה ההורים שלהם שלא אומרים להם כלום?!”
”אבא, עכשיו 1986, אני לא אומר לה מה לעשות והיא לא שואלת אותי,” ענה אבא שלי בכאב.
לא היה ספק שמישהו מנסה להרחיב את לבי בכוח, כי אל גודש האשמה והעצב, ההתלהבות והשמחה, נדחס עניין רגיש נוסף: אריזת הבובות של אנה. מיכאל התחמק מלטפל בהן, עד שאנה באה והזכירה לו.
”הן מעלות אבק,” דחקה בו. ”תביא אותן לכאן, אל הגג.”
”אנה, אין כאן מקום, את רואה בעצמך,” ענה מיכאל.
”אז שמור אותן אצל אימא שלי, כמו שהבטחת.” אמרה אנה.
”אבל אני לא רוצה…” גמגם מיכאל, ”אני לא יכול… להתעסק בהן.”
”נעמה תעזור לך,” פסקה אנה.
וכך נסענו יחד אל הדירה שלהם, הריקה מאדם. שוב מבוך השיכונים המפותל, המדרגות לקומה הרביעית, הכניסה הכהה, שוב חדר העבודה הדחוס, ועשרות הבובות הנשענות על השידה ומסתכלות אלי. אבל הפעם לא התעלפתי, אחריות החזיקה אותי על רגלי. מיכאל הכין מראש ארגזי קרטון ושקיות ניילון, ומייד נוכח שלא יוכל לארוז בהם את הבובות. ”שקיות הפלסטיק, ארגזי הקבורה, זה יותר מדי כמו מוות,” אמר בדמעות, והשאיר את המלאכה עבורי.
הרחקתי את הבובות מן השידה ופתחתי את המגירות, מגלה בבטנן צנצנות מלאות חרוזים, מכחולים מוכתמים, כלי גילוף, צבעים, דבקים, גושי חימר גדולים שהתקשו, חבילות נייר, פחיות לַכָּה, כלי תפירה, שקיות גדושות בדים צבעוניים. ”הנה,” משכתי את שקיות הבדים, ”אלה יהיו השמיכות שלהן,” ורוקנתי אותן על הרצפה. הבדים ששימשו את אנה להכנת הבגדים הקטנים התפזרו סביבנו בעליזות, ואני ערבבתי אותם, מוללתי אותם, הפכתי אותם, בוחרת רק את הבדים המצוירים, המשובצים, הרקומים – שום דבר שמזכיר תכריכים לבנים. זו אחר זו ניגבתי את הבובות מאבק, כיסיתי אותן בשמיכות הקטנות, והנחתי אותן בקופסאות: עלמה מקושטת תכשיטי חרוזים, נסיך בטוניקה כחולה עם חרב מפח, איכרה שצמתה חוטי רקמה. חלקן מריונטות מורכבות, מגולפות מעץ ומופעלות בחוטים, חלקן בובות-יד פשוטות מבד, שהופעלו מתוך פתח נסתר בגבן. עשויות בקפידה ותפורות בתשומת לב, זהרו כולן בתווי פנים עדינים ונאים, מפוסלים בכשרון מעיסת נייר. כשנכנסו אל הקופסה הפנו את פניהן ממני והשעינו ראשיהן זו על כתפי זו.
בובה אחת מצאה חן בעיני במיוחד. ספק נער, ספק נערה, היא הסתכלה מטה ואספה את ידיה קרוב אל חזה, כמבקשת להתנחם על מה שרואות עיניה. ”מלאך,” אמר מיכאל, והפך אותה על גבה, מראה לי סימנים משורטטים בגיר-תפירה. ”כאן היא התכוונה להדביק את הכנפיים,” ומקרקעית אחת המגירות משך שתי מניפות רכות, עשויות נוצות של ציפורים. נדביק אותן, אמרתי, ובדקתי את שפופרות הדבק שקצת התייבשו מחוסר שימוש. בעדינות הצמדתי את הכנפיים אל גב המלאך, והוא המשיך לספוק כפיים אל לבו. ”הידיים מעוצבות כך,” הסביר לי מיכאל, ”כדי שיוכלו להחזיק חוטים של מריונטה. היה לאנה רעיון כזה, הבובה-המלאך תחזיק בידה בובה אחרת, מריונטה-אדם, ותכוון אותה מלמעלה.”
גם אותי כיוונו מלאכים מלמעלה, מלאכים נמרצים, נחרצים: ביוני עזבתי את קובי ועברתי דירה, ביולי נסעתי עם מיכאל לאיטליה ונכנסתי להיריון.
♦ ♦ ♦
♦ ♦ ♦
אתי בן-זקן 